פחות מחצי שנה עברה מאז המילואים האחרונים וכבר זומנתי ל"מילואי המשך". עכשיו אני מבין למה קוראים להם כך... הם "ממלאים" לך את כל הזמן הפנוי...

הפעם היה אימון רגיל, גם של חובשים וגם של חילוץ והצלה. כמובן שאני לא אדבר על המילואים עצמם ומה בת'כלס היה (בטחון שדה אתם יודעים.. הטורקים מאזינים..) אלא על הסיפור שמעבר.

כמעט כל יום היה תרגיל שונה, פעם אתר הרס, פעם אירוע לא קונבנציונלי, מעבר לדברים הרגילים. במהלכם, כשנאלצנו להתייעל ולהתחלק למחלקות נבחרתי פה אחד לחוג"ד. מה שזה בת'כלס אומר זה להיות החוליה המקשרת בין הרופא בשטח לכלל הצוות הרפואי – כולל המחלצים, ולעקוב אחרי כל הפינויים. תפקיד לא פשוט שדורש יכולת ארגונית ברמה גבוהה וכמובן - ניהול.

זה נראה לי כמו אחלה אתגר, ואם כל החבר'ה מפרגנים ובחרו אותי פה אחד אז הפידבק שלהם יעשה את זה לקל יותר. כבר אחרי התרגיל הראשון קצרתי שבחים ומחמאות. ליטוף אגו קטן מפה, "זה תפור עליך", משם, ועוד. נתן לי את הכוחות להמשיך. בתרגיל הבא, שדרש עבודה אינטנסיבית יותר וריצות על אתר ההרס השקעתי הרבה יותר אנרגיות. והיה לזה מחיר. התשישות במילואים הייתה מצטברת, השינה הייתה קלה ולא הצליחה להחזיר לי כוחות, והאוכל לא היה מותאם לסרגל המאמצים. כשמוסיפים את החום הגבוה שהיה שבוע שעבר, הלחות והלחץ מהתרגילים הגדולים- מתקבלת עיסה לא בריאה וקשה לעיכול.

מהר מאוד התחלתי להרגיש רע.

המ"פ, שזה היה המילואים הראשונים שלו ומתברר כאחלה בן אדם, ארגן לנו ערב פלוגתי עם בריכה ועל האש, ומיד לאחר הסיכום של התרגיל יצאנו כולנו לשם. עוד לפני כן התחלתי להרגיש רע. תשישות, חולשה, בחילה, סחרחורות- הכל ביחד.

חשבתי שקצת בריכה תעשה לי טוב אבל מהר מאוד הרגשתי רע, וכשיצאתי להתארגן -במקלחות נגמרו המים החמים...

בשלב הזה המצב שלי כבר ממש היה רע. הרגשתי בלבול וחוסר אוריינטציה מוחלט. לקראת התרגיל המסכם שהיה לפנות בוקר היינו צריכים לישון באיזה חור (אני אחסוך מכם את הפרטים כדי שלא תזדעזעו..) וכשהגענו לשם הבחילות כ"כ התגברו לי שכמעט הקאתי. שני הרופאים שנסעו איתי קלטו שזה לא עובר ואחד מהם הכניס לי עירוי. השני, שהוא היה עד לפני כמה שנים רופא בכיר בתה"ש אמר לי שאולי עדיף שיסיעו אותי לתה"ש, ייתנו לי מיטה ואם אני ארגיש טוב יותר במהלך הלילה הם יקפיצו אותי חזרה ואני אמשיך איתם את התרגיל.

אמרתי סבבה.

הגענו למיון, בדקו אותי, לקחו דם, עשו א.ק.ג והשכיבו אותי על מיטה עם (עוד) עירוי. הרופא קנה לי נסטי אפרסק ופקד עליי לסיים אותו עד הבוקר. היה טעים J

במהלך הלילה הלכתי יותר מעשר פעמים לשירותים, כל פעם עם שלפוחית מלאה... לעזאזל עם הכל ההארטמן הזה.. לפחות הסנדוויץ' פסטרמה מעושנת שהביאו לי בסביבות שלוש לפנות בוקר היה טוב...

בערך בשלוש וחצי הגיעו התוצאות של בדיקות הדם ומסתבר שיש לי CPK גבוה. הרופאה הסבירה לי שזה מה שהם חששו ואני אאלץ להישאר להשגחה עד הבוקר, יעשו לי עוד בדיקת דם ונקווה שהערכים הגבוהים ירדו. CPK גבוה, מסתבר, קורה כשהשרירים עוברים פירוק מאסיבי וזה החומר שמשתחרר בדם.

העבירו אותי למחלקת "השהייה", שם- בחושך (עם עוד עירוי), העברתי שעתיים של שינה כאשר כמעט כל שעה אני מבלה בשירותים.

בבוקר עשו לי עוד בדיקת דם, וכאשר חיכיתי לתוצאות, בין ארוחת הבוקר לקריאת העיתון (איזה פינוק בתל השומר J) קיבלתי טלפון שהרופא שלי גם כן נמצא במיון, עם אותם תסמינים כמו שלי. הלכתי לבקר אותו ומסכן, הוא נראה גמור! מסתבר שבמהלך התרגיל החבר'ה היו כ"כ גמורים שהרופא נאלץ לעצור את התרגיל ולהורות על הפסקתו. הוא בעצמו הרגיש כ"כ רע שהוא פונה למיון (והיו עוד ארבעה, חמישה חבר'ה בדרך, אחריו)- אני פשוט הייתי הראשון מבין המבול.

חוסר אחריות משווע של המג"ד המורעל שלנו... לפי הלו"ז המקורי לא היו אמורים להיות כ"כ הרבה תרגילים גדולים (ובטח שלא בחום ההוא), אבל הוא התעקש. וכשהמג"ד מתעקש- המג"ד מקבל.

המפקד הקודם שלי, שליווה את התרגיל וחפף את המפקד החדש בא לבקר אותנו והזמין אותי לארוחת בוקר. קיבלתי את תוצאות בדיקת הדם והערכים טיפה ירדו. כל מה שהייתי צריך זה מנוחה טובה ואוכל מזין ושיחררו אותי עם ימי מחלה. לאחר בדיקות שונות גם את הרופא שיחררו והמפקד הקפיץ אותנו חזרה לבסיס- להיפרד מכולם.

ממש לפני כן, הסתפחתי לר"מ 2. כן, בפעם השנייה בחיי אני מסופח לר"מ 2. ברוך ה' שזה רק מבחינה בירוקרטית נטו ולא רפואית כי בעקרון שיחררו אותי מהבי"ח ואין לי המשך טיפול או בדיקות נוספות כך שהסתפחתי רק כי הייתי מאושפז...

בפועל זה האריך לי את המילואים באיזה יומיים וכבר היום הודיעו לי שה3010 בדרך ואני (שוב) אדם חופשי ומאושר.

הספקתי להגיע ליום האחרון של סמסטר ב' וישר לשבוע קדם-מבחנים באוני'. סמסטר קיץ מתחיל גם כן השבוע (בתקווה שזה הסמסטר האחרון שלי לתואר השני) והלחץ עולה בהדרגה. שישה מבחנים יש לי לעבור, לפחות אף אחד מהם לא מתנגש לי עם המונדיאל...

אישתי חיכתה לי בזרועות פתוחות ונשיקה וגם איתה יש לי להשלים שבוע של בדידות וגעגועים...