לא קל להיות ילד היום. עד גיל 9 (פלוס מינוס) עוד אפשר להעביר את הזמן בכיף, אבל שלב החיברות (החביון?) מהספרות הפסיכו-ביולוגית הוקדם כיום בהרבה. הקושי הגדול יותר, הוא להיות מדריך של ילדים, שצריך להתמודד עם המגוון הגדול שלהם - ביחד.

כחלק מהעבודה, יש לי קבוצה במועדון שכבר כמעט שנה שלמה אני מדריך שלה באימוני טאקוונדו. המאמן אומר שהיא הקבוצה הכי קשה במועדון ואני כמובן מסכים.

קודם כל, כי הם תלמידים חדשים. הם לא ה'חיילים' הרגילים שבקבוצות המתקדמות- אלא צריך לחנך אותם מהיסוד. ו"לחנך", זו מילה עדינה.

דבר שני, הם קבוצה קטנה שנוספו אליה ילדים במהלך השנה, כך שלא יצא להם להתגבש מתחילת השנה.

דבר שלישי, הם בדיוק בקבוצת הגיל הבעייתית הזו, שהם כבר לא ילדים מצד אחד, מתחילים לאבד את התמימות, מתחילים להתחכם, להתפלסף, להתקרצץ ו.. בעצם- להיות בני נוער (או לפחות להתקרב בצעדים גדולים לכך) מהצד השני.

את מיפוי הילדים בקבוצה אני עושה בקלות – ונדהם. נדהם עד כמה שסטיגמות, או: מאפיינים קלאסיים של הילדים מהספרים הם נכונים גם במציאות. ולא רק זה- מה שהיה נכון כשאני הייתי קטן, כך גם היום (ואני בטוח שכך זה היה לפניי וגם יהיה הרבה אחריי).

ואלו הם המתאמנים:

הבריון: בד"כ גדול יותר מהשאר אבל כמובן שלא מחייב. הוא מניפולטיבי וחכם שמשתמש בכל טכניקה שהוא מכיר כדי לעשות מה שהוא רוצה, לרוב זה שטויות גמורות. הוא הגיע כמעט בסוף השנה אבל השלים את הפער בקלות, זאת הודות לאין ספור אומנויות לחימה אחרות שהתנסה בהם כבר- מהם (אבל לא רק) הוא שאב את הביטחון הפיזי הרב שלו.

מאופיין בעגיל אחד באוזן, קוצים (עם ג'ל!! בחיי..) דיבור קצת צרוד, והמון המון תעוזה.

הכלל המנחה: ערס קטן גדל להיות ערס גדול. צריך להרוג אותם כשהם קטנים.

הנספח לבריון: יש לו פוטנציאל מסוים אבל הוא לא גבוה. משתמש בטכניקות ליקוק שונות כדי להתחבר לבריון וע"י כך להימנע מהתנכלויות שלו אליו (או לחילופין- ערס מתחיל שהתפקיד שלו זה להיות שולייה מתלמדת של הבריון, אבל זה לא המצב). בד"כ חסר לו התיחכום והשכל של הבריון אז הוא מסתפק בלהיות "חייל". עושה מה שהוא רוצה כל עוד זה לא מעצבן את ה "בוס", ונהנה מיד חופשית (יחסית). לא חכם גדול, לא מבריק, לא מוכשר, פשוט ממוצע.

הכלל המנחה: If you can't beat them, join them. So BEAT THEM!.

ההיפראקטיבי: נמצא בכל מקום בכל זמן. הוא אמנם חכם בטירוף, שומע ומבין הכל אבל לא מצליח להביא את עצמו לעמוד רגע במקום בלי להשתגע. גירויים בלתי פוסקים מהסביבה משגעים אותו והוא לא מבין איך הם לא משגעים אחרים. הוא אמנם מנסה להסביר לאחרים מה מפריע לו (ותמיד ירצה להיות צודק) אבל מה לעשות שגם להסביר משהו הרבה זמן הוא לא מסוגל ולרוב באמצע ההסבר נקטע החוט בגלל גירוי אחר. הוא יבחן אותך ללא הפסק וישתמש במוח החד שלו ובמנגנון הפיצוי שלו רק כדי לבדוק אם אתה "בעדו" או "נגדו"

הכלל המנחה: תן לו לעבוד בלי הפסקה. תיזוזים, ריצות, הפעלות- הכל כדי לשרוף לו את הסוכרים העודפים. עד שהוא לא נרדם לך באמצע האימון אתה לא מפסיק.

השמנמן הקרצייתי: חכם יותר מכולם (או כך לפחות הוא חושב). לא מפסיק לדבר לרגע (בעיקר על עצמו), נהנה מהמגננה של המדריך (מול הבריון, ההיפראקטיבי, המשתעמם בקלות ומי לא) אבל גם אותו לא מפסיק לשגע. מרשה לעצמו להתחיל עם כולם, כל הזמן, להציק, להפריע, לצחוק, לבכות- הכל בשביל קצת צומי. רעב לפני האימון, מיד לאחריו, וכמובן שגם במהלכו. יחווה "איבוד סוכר" לפחות ארבעה פעמים באימון וירצה לשתות בטענה ש"אני לא יכול יותר, אני עוד שנייה מתעלף!". הוא אמנם מנצח שחצן ודברן גדול אבל בהחלט לא יודע להפסיד. מבחינתו זהו סוף העולם והוא יגייס את מיטב התירוצים האפשריים להוכיח שזו לא אשמתו.

הכלל המנחה: שמנמן קרצייתי קטן יגדל להיות שמנמן קרצייתי גדול. קח לילד את הסוכרייה מהידיים, ויפה שעה אחת קודם!

ההוא שמפותח לגילו (אבל רק פיזית): הוא כלוא בגוף גדול אבל עם שכל של ילד. בעצם, הוא כמו ג'ירפה. גדול מידי כדי להיות טרף של הבריון וכו', ומצד שני לא מפותח שכלית מספיק כדי להתנהג כמו שצריך. הראש שלו גבוה מעל כולם אבל הוא רוצה להיות בדיוק כמו השאר. הוא תקוע בין השמים ובין הארץ. לכן, לפעמים הוא יהיה רציני וישתמש בראש המפותח שלו אבל לרוב הוא יעשה שטויות יחד עם כל מי שיהיה מוכן להשתטות איתו. המפותח הגיע למועדון אחרון מבין הילדים, ובגלל הפרפקציוניזם הטבוע בו הצליח להשלים את הפער בקלות ולהגיע למבחן מוכן. האימון שלאחר מכן היה קטסטרופה מוחלטת ורגרסיה רצינית.

הכלל המנחה: למי שמטפס גבוה, הנפילה כואבת יותר. אבל מי שממשיך לטפס- בסופו של דבר יגיע לפיסגה.

המשתעמם בקלות: במבט ראשוני הוא ילד רגיל לכל דבר. חכם, נבון, לא עושה בלגאן, אבל זה רק למראית עין. מי ששם לב לפרטים הקטנים רואה שהוא משתעמם בקלות מכל דבר סביבו. בניגוד להיפראקטיבי שמוסח מכל גירוי- הוא מחפש גירויים חדשים ואף יוצר אותם כשלא מוצא. כשתאמת אותו מול המציאות או שתתפוס אותו על חם הוא ייתמם במשחק שאפילו שחקני הבימה ימחאו כפיים. כשתסתובב והוא יחשוב שאתה לא רואה אותו הוא יציק לאחרים, יפול בכוונה, ינסה להצחיק, יתחיל להסתובב – הכל רק לא לעשות פעולה מונוטונית או רפטטיבית. במקרים קיצוניים של שיעמום זה אפילו לא ישנה אם אתה מסתכל או לא. הוא יגיד לך דוגרי- "אבל זה משעמם!!"

הכלל המנחה: השיעמום מהשטן! אז תן לו להיות איתו. תקע אותו עם הבריון וצ'יק צ'ק תפתור לו את בעיית השיעמום.

הקטנצ'יק שמפצה בהמון רצינות וכישרון: הוא הכי נמוך מכולם ומרגיש נחות. הוא פחות חזק, פחות מקבל צומי ופחות מוחצן. אבל מה- הוא הכי רציני מכולם! הוא יעשה את כל מה שתגיד בלי להגיד מילה. הוא יבצע הכל וינסה לעשות זאת בצורה הטובה ביותר שאפשר. לרוב בגלל הגודל שלו הוא נמצא מתחת לרדאר של כולם כך שדווקא הוא – מתבלט עם הרצינות והכישרון שלו. תמיד כשתתבקש להגיד משהו טוב על הקבוצה תתחיל בו- שלמרות הכל הוא הכי משקיע והכי רציני.

הכלל המנחה: הגודל לא קובע.

הילד הטוב: הצדיק היחיד בסדום. לא נגרר אחרי אף אחד ולעולם לא עושה בעיות.  לוקח במילה כל אחד אחר מהקבוצה גם אם כולם יהיו ביחד והוא יגיד אחרת. הוא ישקיע זמן גם מחוץ לזמן האימון וישתדל לעזור באימון כשצריך. הוא מוכשר, חכם, נבון- ומכיוון שהוא מודע ליכולות שלו, הוא לא צריך להוכיח לאף אחד כלום כי הערך העצמי שלו גבוה מספיק, ולכן הוא רגוע יותר מכולם ופשוט משתדל להנות. כמו שצריך.

הכלל המנחה:  If it works, don't try to fix it.

עבדתי איתם קשה כל השנה. לא פעם הייתי חוזר אחרי שעה אחת בלבד איתם – מותש. השתמשתי בכל הכלים שאני מכיר כדי להפוך אותם לקבוצה טובה, וברגע האמת – ברגע המבחן, זה היה מדהים. כולם היו ממושמעים, באו עם חליפות, עשו את התנועות, את הפום-סה, והיו רציניים... ממש כמו חיילים! לא האמנתי שזו אותה קבוצה. כולם עברו את המבחן בהצלחה וקיבלו חגורה צהובה חדשה.

יש לנו מנהג במועדון ששיעור אחרי מבחן הוא תמיד שיעור משחק לשחרר לחץ.

להם זה היה השיעור הראשון של משחקים (ואם תשאלו אותי כנראה גם האחרון אי פעם), והם שיחררו לחץ כאילו הם שרדו שבי של ארבע שנים בעזה (אהמ!).

הם התפרעו, השתוללו, התגרו אחד בשני, בקושי הקשיבו לי ואפילו כמעט היו מכות. הם לגמרי איבדו את הצפון. כל אחד הקצין את ההתנהגות הרגילה שלו והוסיף לה מימד שלם של טרור. היה פשוט קטסטרופה. הצצתי בשעון בכל שניה וכל מה שרציתי זה לסיים את האימון ולסגור את המועדון. הגעתי לשלב של הרמת ידיים.

מזל שזו סוף השנה ואת כמות האימונים שנותרו אפשר לספור על יד קטועת שתי אצבעות.

כל אחד צריך לדעת את המגבלות שלו. ואני, בניגוד למורה שבחר/ה בחינוך כדרך חיים, מודע למגבלות ההדרכה שלי – וכשהאור האדום מצפצף, אני יודע שמיציתי.