התואר השני מתקרב לקיצו. כל מה שנשאר זה סמינריון-גדול-כמעט-גמור וקורס מצ'קוקמק עם עבודה קטנה בסוף. הזמן הפנוי שעומד לרשותי הוא כה גדול עד כי אני מרגיש שאני יכול לנהל את העולם ויהיה לי זמן לשחק שח. בשבועות האחרונים חפפתי את המחליפה שלי במועדון הטאקוונדו כך שהעבודה שלי כיום מתרכזת בהדרכות שיעורים פעם בשבוע לכמה קבוצות ילדים וזהו. את האימונים הורדתי לפעם בשבוע (כדי לבלות זמן איכות עם האישה), ומשתדל לנצל את הזמן בדברים שדחיתי במהלך התואר.

החלטתי שהגיע הזמן לחפש עבודה, והפעם ברצינות. נכון שחיפשתי בסביבות אפריל ושלחתי קורות חיים אבל זה היה מוקדם מידי, לפני סמסטר הקיץ הקשה, וכאשר עדיין עבדתי במלוא הזמן במועדון. אז עכשיו, אני כל כולי פנוי לעבודה. משרה מלאה, משהו רציני – בפעם הראשונה בחיי. קצת מוזר לי להתקרב ל30 ועדיין לא עבדתי במשרה מלאה בחיי... אבל מה לעשות, הזמן טס! צבא, טיול, לימודים ולימודים ולימודים... העבודה רק נראית משהו שאחרים עושים כדי לשרוף זמן פנוי.

כשבוע וחצי לאחר ששלחתי קורות חיים לכל מי שאני מכיר + אתר אינטרנט מעולה אחד (ג'וב-מאסטר), וכמה פניות חזרה לא ממש קשורות, קיבלתי הצעה נהדרת! בשבילה, קבעו לי שבוע לאחר מכן יום הערכה. כל מי שעבד בשירות לקוחות כלשהו עבר את היום המסוייט הזה, וכבר שמעתי על כאבי הראש והלחץ שיש ממנו. אשתי עברה אותו פעמיים בשתי עבודות קודמות, חבר טוב עבר אותו ממש לא מזמן לאיזו משרה בבנק, ועכשיו, כנראה, הגיע תורי.

הייתי מבסוט שקיבלתי את ההצעה ההיא, והייתי מאושר שצ'יק צ'ק קיבלתי הזדמנות להיכנס למערכת הבריאות (מאיזה שהוא כיוון), ועוד בחברה גדולה וטובה.

אבל לא הכל היה מושלם.

החיים, כך אני מאמין, הם מעגל קסמים של טוב ורע. לפעמים הכל טוב, לפעמים הכל רע, לפעמים הטוב מהול ברע ולפעמים זה ההפך. אני משווה את זה בקלות למאניה דיפרסיה (נושא הסמינריון הענק שלי). זה מדהים איך קוטב אחד אופטימי קיצוני, הר גבוה של אושר ושמחה- וקוטב הופכי של דיכאון עמוק, בור אדיר של עצב ומרה שחורה – מתקיימים באותו אדם, לעיתים אפילו באותו הזמן.

בהקשה אחרת, אפשר לראות איך רגישות של אדם מתנגשת בשכל שלו. השכל חייב להתחשב ברגש (וההפך) ולעיתים אחד גובר על השני עד כדי איבוד שליטה.

היינג והיאנג. כוחות שונים, מנוגדים, הופכיים, מתקיימים יחד- בהרמוניה.

הרגש, שמבוטא אצלי באמצעות הלחץ, הוא ההפך לשכל, למציאות, ולרצון שלי. הוא זה שמאזן אותי – לרע. כשאני אופטימי מידי, כשאני מתחיל לרחף, להרגיש, להיסחף- מגיע הלחץ ומצמיד אותי בכוח לריצפה.

בין המאפיינים הבולטים שלו אפשר למצוא- מחשבות אוטומטיות- מעגליות, חוסר תאבון נוראי, צניחת טמפרטורת גוף, צמרמורות, קצב לב מהיר וחזק, וכמובן בחילה. למדתי במהלך השנים להכיר את הגוף שלי, לצפות מצבים כאלה ולהתכונן אליהם. אבל כשזה בא, זה בא.. ואין הרבה מה לעשות.

טכניקות הירגעות, נשימות עמוקות- הכל טוב ויפה, אבל הלא מודע חזק יותר מכל מחשבה מודעת.

כבר הרבה שנים שהמשקל מעסיק אותי. אמנם הBMI שלי תקין (יציב במינימום, אבל תקין), וגם אני נראה ומרגיש טוב, אבל לדעתי לא היו מזיקים לי עוד כמה קילוגרמים. עוד קצת מסה שאפשר לפתח, לעבד – ובעיקר לא לדאוג לגביה. אני יודע, זה מצחיק שכל העולם ואחותו מנסים לרדת ורק אני אוכל מה שבא לי ומצטער שאני לא יכול לאכול עוד, כי יש מקום מוגבל בקיבה. לפעמים אני עולה איזה קילו או שניים ומצליח להתייצב עליו תקופה – ומבסוט. אבל בקלות אני יכול לרדת, בעיקר באיזו תקופה של לחץ או כמה ימים של חוסר תאבון (מבחן קשה, אירוע חריג, מצב חדש וכו').

הלחץ שלפני יום המבחנים הנ"ל היה משהו קיצוני. הרבה שנים לא חוויתי משהו כזה. מבחינה פסיכולוגית יכולתי להעריך בדיוק מה המניעים והסיבות אליו, והם אפילו היו נראים לי הגיוניים, אבל להגיע לרמות כאלה של חרדה... וואו.

הרעיון שבמהלך יום שלם אתה מוקד תשומת הלב ותחת עין בוחנת של מאבחנים, מראיינים, בוחנים ואנשי מקצוע, שבודקים כל מילה שלך, התנהגות, שפת גוף ומי יודע מה עוד... חלחלה ככל שקראתי באינטרנט על המבחנים השונים ועל הטיפים המגוונים  שיש על איך לצלוח אותם. התשובה- "פשוט היה אתה" לא תמיד קלעה, כי צריך הכוונה מסוימת והתכוננות ליום הזה. "להיות אתה", ולסמוך על עצמך ועל הכישורים שלך זה טוב ויפה (ונכון), אבל צריך גם לדעת איך לשווק אותך בהתאם לתפקיד ולכל מבחן.

בבוקר אותו יום התעוררתי מאוד מוקדם. הרבה יותר מוקדם ממה שאני רגיל בדרך כלל – ואני ממש לא טיפוס של בוקר. הייתי צריך להתאפס כדי להגיע למבחנים בשיאי. קצת קשה בלי אוכל, אבל זה מה יש ואי אפשר לדחוף בכוח. הגעתי למקום מוקדם, הסתדרתי מבחינת חנייה (שמאוד מדאיג אותי בד"כ) וישבתי לחכות.

הציפייה, וזה מה שמשותף לכל הסובלים מהחרדה כמוני, היא הכי נוראית. הזמן שיש לך עם עצמך ועם המחשבות האוטומטיות וההרגשה הרעה שלאט לאט מציפה אותך ככל שהזמן עובר היא זו שמדרדרת אותך בקלות למטה. פעמיים הלכתי לשירותים. פעם אחת אפילו הקאתי (!) והרגשתי זוועה.

בד"כ במצבי לחץ ההרגשה הרעה מלווה אותי כל הדרך עד לנקודה שאני מגיע, מוקף באנשים, אומד את הסיטואציה שנראתה לי מאיימת – ונרגע.

אבל הפעם, הצלחתי להביא את עצמי לאותה נקודה, אבל זו אפילו לא הייתה ההתחלה. החוסר מודעות רק היה גדול יותר, ותפס פרופורציות חריגות יותר ויותר ככל שהזמן עבר.

הצטברו כמה אנשים, ניסיתי לפתוח בשיחה כדי להסיח את הדעת, וזה עבד.

ואז נכנסנו לחדר הראשון.

שישה אנשים בחצי עיגול, מול ארבעה "בוחנים" (מנהל סניף חברת הכוח אדם, מאבחנת, מנהל ההדרכה באותה חברה ומנהל המוקד הספציפי של אותה עבודה). הסבר קצר, רגיעה ראשונית [כמובן שהמזגן הקר לא תרם לשיפור ההרגשה הפיזית...] וסבב של הצגה עצמית. ההוא שבקצה השמאלי התנדב (טעות ראשונה), הרחיב בצורה מוגזמת על עצמו (טעות שנייה), שיעמם את הבוחנים ובשלב מסוים נתן תשובה טיפשית על למה הוא עזב תפקיד דומה בחברה גדולה אחרת (טעות שלישית). בשלב הזה נרגעתי קצת ;-)

בחמשת הדקות של ההפסקה לאחר מכן ניפו שניים.

הדינמיקה הקבוצתית עברה בסדר גמור, לאחר הסימולציות ניפו עוד אחת.

הסימולציות, אגב, היו החלק הכי מלחיץ מבחינתי. "קחו מקרה כלשהו, ותנו פתרון יצירתי לבעייה הסבוכה שניצבת מולכם". בדרך כלל המקרים לקוחים ממקרים אמיתיים וקשים במיוחד של שירות לקוחות והיצירתיות צריכה להיות בשיא. איך אפשר להיות יצירתי כשלחוצים?!? זו בין התכונות הראשונות שנחסמות כשלחוצים, במיוחד בחברה זרה (ובוחנת). אבל הקב"ה היה איתי באותם רגעים... מדהים עד כמה הוא היה קרוב... ממש יכולתי להרגיש אותו לידי J

מי חשב שמכונת כביסה מקולקלת יכולה להיות כ"כ אטרקטיבית....

בשלב הזה כבר דיי נרגעתי. יכולתי קצת להכניס משהו לבטן, להאט את קצב הדופק, להתרווח, לדעת שאת השלב הקשה עברתי. עוד שתי בחורות היו איתי, שתיהן על הכיפאק. היה רק שלב של ראיונות (תיאום ציפיות) ולעלות לכוח אדם למעלה, "לעבור כמה מבחנים במחשב".

"מוזר שלא עשו לנו מבחני מהימנות או מחשב עד עכשיו", חשבנו. "בכלל לא כואב לי הראש", אחת אמרה. ועלינו למעלה.

ממלאים טופס ומתיישבים על המחשב. מאז, בכמה שעות הבאות אתה צמוד למסך, בריכוז מקסימאלי, בסריות בלתי נגמרות של שאלות ומבחנים שונים ומשונים (שכמובן מוגבלים בזמן) – מהימנות, משפטים, הבנת הנקרא, מתמטיקה, שברים, אחוזים, העתקת טלפונים ושמות, אנגלית, ובסוף- צ'ופר אחרון, סריה של 136 שאלות שחוזרות על עצמן בצורות מבלבלות (שמי שלא מגיע מתחום מדעי החברה ועשה סקרים ממש הולך לאיבוד שם).

לאחר מכן רצו שאני אעשה האזנות לנציגים במוקד, לראות את מהות וסביבת העבודה, אבל מסתבר שהיה מאוחר מידי, אז הגעתי ביום אחר כדי לעשות זאת.

והתקבלתי.

הייתי בשמיים, כ"כ מאושר, כ"כ שמח! הרגשה כזו נהדרת... הלחץ, החרדה שלפני, ההשקעה האנרגטית העצומה שהתלוותה להכל... השתלמה בסוף!

אז איפה הרע שמהול בטוב? מי חשב עליו בכלל? מיהרתי לאוניברסיטה, להספיק להגיע בזמן לקורס המצ'וקמק. הפקקים בדרך היו קטסטרופה, הגעתי אחרי הרבה יותר זמן משחשבתי, אבל היו לי כמה דקות לשרוף. השומר ביקש שאני אזיז את האוטו מהנקודה שחניתי לנקודה אחרת (באזור שאני חונה בו כבר שנתיים לפחות), ונכנסתי והתחלתי סתם ככה לדבר איתו, להעביר את הזמן.

מסתבר, לאחר שהספקתי לחצות את האוני', לחסל המבורגר עסיסי בבורגרס-בר (כהשלמה קלורית ליום הנורא הזה) ולהגיע לשיעור בזמן – שפקח מרושע ומנוול בא ונתן לי דוח – באותם דקות שדיברתי עם השומר בכניסה!! שנינו לא שמנו לב לכך! 250 ₪  על חנייה באזור של מעבר חצייה ("חנייה בתוך מעבר חצייה או בתחום 12 מטרים לפניו", ליתר דיוק.. ידעתם שאסור לחנות 12 מ' לפני מעבר חצייה??) רכב לפניי, שהיה כולו על המדרכה אבל אחרי מעבר החצייה לא קיבל דו"ח. מה דו"ח מה?!? אני כבר שנתיים חונה שם... לפעמים ימים שלמים משמונה בבוקר עד שמונה בערב!

את כל השמחה והאושר של אותו יום זה פינצ'ר לי.

אבל קוטב הרע לא החזיק הרבה זמן מעמד כי חגגנו לאחי יומולדת באותו ערב, והמאניה הציפה בכוח את עמק הדיכאון והחזירה את הגלגל למעלה.... לפחות עד הבוקר למחרת, שהבנתי שאני עומד להתחיל עבודה חדשה, במסגרת חדשה, שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי עד היום, והלחץ החל לפעפע שוב למערכת.

העבודה בגדול נראית לי נחמדה פלוס. נכון שיושבים המון שעות על התחת, מדברים בטלפון ובוהים במחשב, אבל זו מהות רוב העבודות המשרדיות היום... לא משנה באיזה עולם תוכן. את הניסיון אני אצבור תוך כדי, ואת כל ההכשרה אני אקבל מהם. מה שמפחיד אותי בעיקר זו המסגרת. ה"לקום מוקדם בבוקר", "לישון מוקדם בערב", "כל יום", "שבוע אחר שבוע", להיות כפוף ללו"ז קבוע ותובעני... מאז הצבא לא היה לי משהו כזה- וממש לא אהבתי את זה אז.

נקווה לטוב.. מוכרחים. שלושת הקילוגרמים שירדתי השבוע הביאו אותי לשפל מדרגה מדאיג, והתיאבון עדיין לא חזר. עוד שלושה ימים אני מציג את הסמינריון וחייב לסיים את המצגת המעצבנת ולאחר מכן להגיש אותו כבר- להיפטר מעוד עול מהתואר השני שיושב על הצוואר. בע"ה יהיה טוב. אני מתפלל חזק יותר כל יום, ויודע שמישהו מקשיב.