בחודשים האחרונים מילי ירדה יפה במשקל. מאז שגילינו שהבעיה היא בעיקר באוכל ולא בפעילות הגופנית שלה היא הצליחה לרדת עד ממש קרוב למשקל היעד שלה (29.5 כשמשקל היעד היה 28). מכיוון שבמשך כמה שנים היא הייתה לפחות 5 קילוגרמים מעל המשקל האידיאלי, ראו עליה כל קילו נוסף, ולעיתים זה הגיע אף למצב שהיה קשה לה לקום (בגלל הרגל האחורית) ממצב שכיבה/ישיבה. יש נטייה ללברדורים (בעיקר למעוקרות שבינהם) להשמין עם הזמן. הם פשוט אוכלים. הכל. כל הזמן. חייבים להקפיד על התזונה שלהם ועל מה שהם מכניסים לפה.

קצת לפני החגים, אחי לקח אותה להישקל (ביקורת) ושם שמו לב לבליטה משונה בצד ימין של הגוף שלה. החליטו לעשות בדיקת דם. עשו בדיקה מקיפה ויצא הכל תקין. במהלך החגים ראינו שהבליטה המשונה לא עוברת והיא התחילה להדאיג אותנו. מילי עברה צילום ואולטראסאונד שהראה על גוש גדול באזור הכליה הימנית שנראה לפי הוטרינרים בבית ברל כגידול סרטני. למרות שמבחינתם הוא לא נראה מאיים הם רצו (ללא קשר למאות השקלים על הבדיקות עד עכשיו) בין ארבע לחמשת אלפים שקלים על הניתוח ("תלוי מה יהיה") ולאחר מכן לקבוע פגישה עם אונקולוג, לעבור מסכת כימוטרפיה וזה עוד ממשיך.

כשאבא שלי שאל את הוטרינרית (שמכירה את מילי לא מעט שנים, ואנחנו סומכים עליה לגמרי) על הניתוח, היא ענתה בשלב מסוים: ש"קח בחשבון ואל תשכח שבסך הכל לא מדובר בבן אדם...", לא מדובר בבן אדם?!? וטרינרים הם לא רופאי חיות? לא אמורים לנסות בכל כוחם לעזור ולהציל חיות חסרות ישע שלא מסוגלים לעזור לעצמם?! ולהשתמש בכל טכנולוגיה נמצאת כדי לעשות זאת?!? זה הקפיץ אותו. זו הפעם האחרונה שדרכנו שם. ומילי מטופלת שם רוב חייה. עצוב שברגע קריטי שכזה מתגלה פרצוף שלא חשבנו שקיים.

לקחנו אותה לחוות דעת שנייה. וטרינר מרמת השרון שהמשפחה מכירה. בפעם הראשונה שהיינו שם הוא היה נראה כמו קוצר איברים זקן וסנילי שלא היית נותן לו מחבט זבובים. הוא הסתכל על מילי, מישש פה, לחץ שם- וישר אמר בבטחון מוחלט: זה גידול שפיר ולא בעייתי בעליל. "הרע במיעוטו", הוא ציין כמה פעמים, ואמר שבלי בעיה הוא מוציא אותו ומילי תצא כמו חדשה. על כסף הוא לא היה מוכן לדבר אבל הבנו שזה לא יתקרב למחיר של בית ברל. יצאנו ממנו מזועזעים. עצם הרעיון של להצמיד תג מחיר לבריאות של הכלבה שלך נראה לנו הזוי, אבל למקצועיות המטפל וטובת הכלבה יש קדימות. כשביררנו עליו הסתבר שיש לו לא מעט קבלות וליהירות המשתפכת כנראה יש סיבה. הוא היה הוטרינר הראשי של צה"ל, עבר לא מעט שנים בחו"ל וקירות הקליניקה שלו עמוסות בכתבות עיתונים, מכתבי תודה, תמונות ותעודות שונות. גם בפעם השנייה שהיינו אצלו הוא לא הפסיק להתפאר ולהתנפח, אמר שהוא לא צריך בכלל צילום ובדיקות דם והוא יכול לאבחן ישר רק מנגיעת אצבע ושעשינו את הכל לחינם רק כי רצו לחלוב מאיתנו כסף. ביקשנו שבכל אופן יעבור על הצילומים כדי שנהיה רגועים והוא אמר שיהיה איתנו בקשר לגבי מועד הניתוח.

בינתיים במהלך התקופה הגידול גדל. הוא עשה קפיצה רצינית תוך שבוע-שבועיים וכבר ממש בלט החוצה. כבר אי אפשר היה לטעות שמדובר בגוש מסוכן שזקוק בדחיפות לטיפול. הקטליזאטור הכי גדול לטיפול ולבדיקות היה היללות של מילי שהתחילו מיד לאחר החגים. היא הייתה מיללת בכאב, צועקת שמשהו מפריע לה וחוסר השקט שלה היה מורגש. ההפתעה הכי גדולה היא שמאז הפגישה/בדיקה הראשונה עם הווטרינר מרמת השרון היא הפסיקה לקטר. כאילו ידעה שהנה, הולכים לטפל בה ויהיה בסדר. הוא נתן לה בינתיים כדורים להרגעה ולהפחתת הכאב.

קבענו ניתוח כשבוע לאחר מכן. אני הייתי לחוץ שזה אולי מאוחר וככל שאנחנו מתעכבים ולא מנתחים הגידול גדל וזה נהיה מסוכן. הוא כמובן הרגיע ואמר בביטול ש"זה שום דבר", ושהוא מוציא את זה צ'יק צ'ק, בלי בעיה. לקחנו אותה אבא ואני בבוקר הניתוח בהיסוס מה. ראינו איך שהוא מכין אותה (עם סכין סַפָּרים ישנה) מחטא (עם מברשת ויוד כחול), מחדיר עירוי (עם שפריצר של אלכוהול ופרפר פשוט) ומזריק לה חומר הרדמה כאילו ממלאים סופגניה בריבה.

יצאנו משם בתחושות מעורבות. מצד אחד שמחנו! הנה- סוף סוף מטפלים בה, יוציאו לה את זה והכל יהיה בסדר! ומצד שני הרגשנו כאילו שמנו אותה בחדר אחורי של בניין במקסיקו, וכשנחזור יחכו לנו מהמשטרה.

הוא התקשר עשר דקות לאחר מכן, כשכבר היינו בדרך חזרה ודיברנו על המצב.

"תשמעו, זה לא כזה פשוט כמו שחשבתי", הטון שלו היה אחר לגמרי, "תגיעו לכאן".

עשינו פרסה וחזרנו לרמה"ש. מילי הייתה מורדמת לגמרי והתפירה הגסה בלטה למרחוק. זה נראה כמו שק תפוח אדמה תפור על רקע כחול-יוד.

"הגידול דבוק לכליה הימנית, בקושי רואים אותה. לא רק זה, הוא נקשר לכלי דם מרכזיים בגוף וזה בלתי אפשרי להוציא אותו. הוא אמנם הסיר חלק שומני מהגידול אבל לא יכל לעשות מעבר לזה כלום, ופשוט תפר אותה חזרה. על הפרוצדורה והכל הוא לקח פחות מאלף ₪. החזרנו אותה הביתה.

היא התאוששה רק יום לאחר מכן. עד אז היא לא שתתה, לא אכלה, בקושי הגיבה.. זה היה נורא. אפילו בשר לא התחשק לה (הצמדתי פסטרמה לפה שלה והיא אפילו לא מצמצה). מילי הרגילה הייתה מורידה לי גם את האצבע ולא לועסת כלל. מגוון הכדורים שהוא נתן לה (אנטיביוטיקה, סטרואידים וכו') החזירו אותה בצ'יק לעניינים כך שהיא תפקדה כמעט כרגיל. התפרים ברקע הכחול נראו מפחידים.

יומיים לאחר מכן, ביום שישי, נפתחו לה התפרים. היא כנראה ליקקה אותם או משהו, והכל פשוט היה פתוח. מיהרנו לוטרינר שקיבל אותה דחוף. הרדים, תפר שוב וסגר אותה מחדש. חשבנו אותה טוב והוספנו פג אלסטי (מהסוג הצבאי הדביק שמחזיק גם עם דם). בהוראתו, דאגנו לחטא את זה כל פעם עם אקונומיקה (כן כן... כפית אקונומיקה בכוס מים). נשמע מזעזע אבל עובד.... ומילי אפילו נראתה שהיא נהנית מהמגע הקר והנעים של זה.

מאז התפרים נפתחו פעמיים. לא הצלחנו להחזיק אותה מספיק זמן בלי שלשנייה אחת נעזוב אותה והיא פתחה אותם. כל פעם זה נראה יותר ויותר נורא. בפעם השלישית כבר היינו קשוחים: שמנו לה קונוס שבקושי ירד (רק לאוכל, צרכים וכשהיא שכבה לידנו והשגחנו עליה), דאגנו לחטא את זה לעיתים קרובות, להחליף חבישה ותחבושות ולנקות את הסביבה שלה בחוץ. לראות אותה מסתובבת עם הקונוס המוזר הזה היה מצחיק... בהתחלה היא נתקעה בדברים והייתה חסרת ביטחון, אבל צ'יק צ'ק היא נראתה כאילו זה סוג של כובע שלא ממש מפריע לה ואפילו ישנה איתו.

בסופו של דבר הפצע החלים לגמרי. זה היה מדהים. התפירה הגסה נעלמה, הכחול נשטף עם המים, השערות התחילו לצמוח שוב וסוף סוף הורדנו לה את הקונוס. היא חזרה לכשכש בזנב ולהגיב כשקוראים לה מאחור.

רק הגידול נשאר בולט. כמו התבור באמצע הגליל - רק פחות פסטורלי.

לפני שבועיים, ביום חמישי, ראינו שהרגל האחורית שלה נפוחה וקשה לה ללכת עליה. למחרת לקחנו אותה לוטרינר שאמר שזו לא דלקת אלא אי ספיקת כליה והנוזלים הרגל הם כתוצאה מחוסר ניקוז בגוף. מצד אחד הגידול לוחץ על בלוטת הלימפה שגורמת לנוזלים לצאת (ואני מצטט אותו.. באמת שאין לי מושג איך זה המערכת של הכלב), ומצד שני הוא דוחק את הסרעפת למעלה, מה שלוחץ על הצלעות והריאות ובגלל זה קשה לה לנשום. הקטע עם הנשימה יותר הדאיג אותו מהרגל. הוא נתן לה פוסיד לנקז את הנוזלים ואיזה כדורים לחזק את הלב והשרירים. בנוסף הוא אמר שהיא לא נראית טוב בכלל. בזמן שעבר מאז הניתוח, ההחלמה הארוכה ועד היום, הסרטן המשיך לעבוד במרץ ופשוט עיכל אותה מבפנים. היא ירדה המון במשקל, רזתה בצורה קיצונית, הפכה לעור ועצמות מהלכים- ונראה כאילו הכוחות שאפיינו אותה כל החיים הולכים ונשאבים ממנה בכל יום שעובר. הלב פשוט נשבר... "כמה זמן שיש לה, יש לה", הוא אמר. לפני הניתוח זה היה מקסימום שנה. לאחר הניתוח זה ירד בחצי. עם הזמן הבנו שאם היא תגיע ליומולדת 12 (בפברואר) זה יהיה נס. הוא הכין אותנו לדבר שהכי רצינו להימנע ממנו, ואמר שזה עניין של זמן.

שבוע לאחר מכן, ביום שישי האחרון (10/12/10) קיבלתי בבוקר טלפון מההורים- "תגיע לכאן כמה שיותר מהר". כשהגעתי מילי נראתה כמו סמרטוט רצפה. לא הגיבה, לא הרימה את הראש, ואפילו לא כשכשה בזנב כשראתה אותי. רק שכבה לה במלונה, מצומקת ורזה, עם עיניים שקועות עמוק בחורים ומבט ישנוני בעיניים. כל המשפחה הייתה בבית. כל אחד התפנה מעיסוקיו, התיישב מסביב לשולחן והיה חלק מההחלטה הגורלית. המצב היה בדיוק כמו שהוטרינר אמר שיקרה בסופו של דבר: אפאתיות, חוסר תאבון, רזון קיצוני, רעידות, חוסר יכולת לעשות צרכים ועוד. הכל היה שם, ונראה שאין ברירה והגיע הזמן. הגרגרים האחרונים בשעון החול שלה עשו את דרכם לצוואר הבקבוק, ממש לפני שהסבל האמיתי יתחיל.

הדמעות חנקו את הגרון. הצטלמנו איתה למזכרת. אני חושב שזו הייתה התמונה המשפחתית היחידה שלנו איתה, בכל השנים. הזיכרונות מהשנים הארוכות החלו להציף והפרידה הייתה קשה מנשוא. התקשרנו לווטרינר שאמר שנגיע כשנרצה והוא ידאג לכל.

כל אחד נפרד ממנה בדרכו. לכל אחד היא הביטה בעיניים ואמרה הכל בלי מילים.

ליטפתי אותה שעה ארוכה, התקשיתי להיפרד.

ביקשתי ממנה סליחה. סליחה שזה נגמר ככה, סליחה שעשינו את ההחלטה הקשה זו במקומה, סליחה שלא הייתי שם יותר בשבילה, וסליחה שאני לא מלווה אותה בדרכה האחרונה אלא אבא. מעולם לא נפרדתי ככה מאף אחד, ברוך ה' שלא הייתי צריך (ונקווה גם לא אצטרך).

עזרתי לאבא להניח אותה במושב לידו, באוטו שלו, כשהראש שלה על הברכיים שלו. האוטו הניע והם נסעו לדרכם.

שעה לאחר מכן קיבלתי הודעה מאבא (שעדכנה את כל המשפחה):

"מצטער, עקב מחלה קשה מילי הורדמה לנצח".

יהי זכרה ברוך.