הפקידה אמרה שיש לי אותו משנת 2000, משום מה זכרתי שיש לי אותו יותר. פתחתי אותו, כנראה, לקראת הגיוס, כמו כולם. מי זוכר? עברו לא מעט שנים מאז..

החשבון הראשון שלי. באותו בנק של ההורים שלי. ועכשיו הוא סגור.

היו לי כל מיני כרטיסים במהלך השנים. שגרירי החשבון אצלי בארנק: כרטיס "צעיר", כרטיס "יותר", כרטיס "סטודנט" וסתם כרטיסים אחרים. אחרי ניו זילנד רציתי להחליף לכרטיס את התמונה (בדיוק עלתה אפשרות דיגיטלית מהאתר של הבנק) אבל משום מה זה לא הסתדר. קשיים טכנים וטיפשיים של הבנק.

בחשבון הזה גם פתחתי וסגרתי לא מעט פק"מים וחסכונות עם השנים. חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות. האחרונים היו קרנות נאמנות שנמכרו לפני כמה שבועות, אין לי אפילו מושג של מה.

ככה זה היה. יש לי חשבון, אני יודע-לא יודע כמה יש בו, איך לנהל אותו, מה לעשות איתו. רק לדאוג שלא ייכנס למינוס- זו הייתה חובתי. אני מניח שבמהלך השנים הבנק החמדן הזה גבה ממני עמלות שיכלו לפרנס את המנהל בפנסיה, אבל לא ידעתי איך להתנהל מולם.. איך מורידים עמלות (שיש אפשרות כזו בכלל), ובעיקר הייתי עצלן מכדי ללכת לשם ולברר. תמיד לחכות בתור, תמיד למצוא את הפקידה הנכונה ללכת אליה (ואז היא כמובן מפנה אותי לתור חדש אצל פקידה אחרת) ותמיד אותם החתמות ועמלות משוגעות.

בעקבות החתונה החלטתי שאני עושה סדר ושם לזה סוף. אני אברר לעומק איפה הכי כדאי לפתוח חשבון חדש ומשותף לשנינו, בלי קשר לחשבונות הקיימים שלנו ואעקוב אחריו ואנהל אותו נכון. בסופו של דבר בחרתי בנק שנתן את התנאים הטובים ביותר, ועכשיו היה עלינו לבחור סניף. סניף אחד היה כזה, סניף אחד היה אחר ובסופו של דבר נבחר סניף שבמקרה היה לא רחוק מהבית. בחורה נחמדה קיבלה אותנו והייתה מאז הבנקאית האישית שלנו, הסבירה לנו הכל וענתה לנו על כל השאלות. הכירה לנו את הנפשות הפועלות בבנק (ממש פיזית קמה והכירה לנו את יועצי ההשקעות, הטלרים, המנהלים וכו') ואנחנו הרגשנו כמו מינימום משפחת רוטשילד..

אין לי מושג אם זה נוהל קבוע בסניף אבל היה נחמד להתהלך עם הבנקאית ולהרגיש כאילו נכנסנו למשפחה חדשה.

על הפרשי העמלות בין הבנק החדש לשלי אין על מה לדבר, ועל היחס בכלל אין מה להשוות, וההרגשה... ההרגשה היא בסופו של דבר מה שקובעת.

מאז עברה קצת מעל לשנה, וזה היה עניין של זמן עד שנתחיל לצמצם חשבונות ולהישאר רק עם החשבון המשותף. אני לא רגיל להתנהל בחשבון עם עוד מישהו/י... ולקח לי זמן לפעול בנושא. אחרי כמה דפי חשבון מעצבנים מהבנק שלי, עם מינוסי עמלות מעצבנים במיוחד החלטתי שהגיע הזמן לעשות מעשה. גם ככה אני עכשיו בבית עם העיניים (שאגב, כבר מעל לחודש ועדיין לא התאוששו...) ומחפש מה לעשות.

מה שהניע אותי מלכתחילה לפעול היה בחודש ינואר, שלא הייתה לי בכלל פעילות בכרטיס אשראי או בחשבון ורק נכנסה לי משכורת. על כניסת המשכורת הבנק גבה 0.80 עמלת לא יודע מה, ובסוף החודש הייתה "השלמה לעמלת מינימום פעולות" של 11 ₪. כמעט 12 ₪ על... כלום!

בשישי האחרון התיישבתי בבנק עם חיוך גדול ודיבור שקט וביקשתי מהפקידה (השניה, כי הראשונה, באופן מפתיע, מסתבר, הייתה טלרית שישבה במקום אחר והפנתה אותי לפקידה הנכונה) לסגור את החשבון.

"למה לסגור, אם אפשר לשאול?", היא שאלה.

"כי יש לנו יותר מידי חשבונות ויותר מידי עמלות מכם", עניתי.

אם לתמצת את השעתיים שהייתי שם וסגרתי את החשבון (כבר יותר מהר וקל לעבור טיפול שורש) רק נאמר שמנהלת הסניף התחננה שנישאר (ולא רק זה, שגם נפתח חשבון משותף שם ו"נראה איך הם יוכלו לבוא לקראתנו"), אבל היה קצת מאוחר מידי ו"זה כבר לא רלוונטי" אחד מכיווני השתיק אותה. גם ככה היא תפרוש לפנסיה עם העמלות שלי..

בסופו של תהליך חתמתי על הטופס האחרון, העברתי את שארית הכסף לחשבון המשותף (עם להשאיר, כמובן, "עמלת מינימום פעולות", שיהיה לפקידה איך לחזור הביתה לפני שבת) ויצאתי מהסניף, בתקווה שבפעם האחרונה, בלי להסתכל אחורה.

חשבון יקר, עברנו לא מעט יחד, יהי זכרך ברוך!