בראשון לפברואר השנה עברתי ניתוח לייזר בעיניים. ניתוח שנחשב לפשוט, מהיר וקל. החלק הכי קשה בו זה לשלם אותו. לאחר בדיקות מקיפות נמצאתי מתאים מכל הבחינות לניתוח האינטראלאסק המתקדם ביותר (נכון להיום). ללא שום חשש, כנאמר בפוסטים הקודמים, ד"ר לוינגר מ"עיניים" אמר לי ש"אין שום בעיה", "אתה מתאים ביותר" והביטחון המלא שלו בי, במצב הרפואי שלי, ובפרוצדורה עצמה – עזרה לי לעשות את ההחלטה.

הניתוח עצמו עבר כמתוכנן. גם ההחלמה ממנו (כולל כל שלבי השמירה על העיניים, הטיפות השונות והמינונים השונים והביקורות התקופתיות).

אבל ההתאוששות, לא כ"כ.

כשבוע לאחר הניתוח, כשיכולתי להסתובב בלי משקפיים, להתמצא בסביבה ולהנות מהחיים מחוץ למסגרת המשקפיים הבנתי שההתאוששות תיקח יותר מכמה ימים. בביקורת נאמר שהעיניים בסדר גמור, שהניתוח עבר בהצלחה ואין סיבוכים או זיהום.

"אבל מה לגבי טשטוש הראייה שלי והסינוורים החזקים?", שאלתי

"אה, זה עניין של זמן...", נאמר בירושלים- במרכז "עיניים" הגדול, "אל תדאג!"

בביקורת החודשית, בת"א, התבאסתי שלא יכולתי לראות טוב את הנוף המדהים שנשקף להם ב"עיניים" מהחלונות של הקומות העליונות בעזריאלי. אחי אמר שהוא ישב וחיכה שם ולא רצה שיגיע התור שלו כי הנוף היה פשוט יפהפה.

אבל זה עוד מילא, כי בינתיים עדיין לא יכולתי לחזור לעבודה שלי (שהייתה כל כולה על המחשב, ובאינטנסיביות רבה), והייתי בחופשת מחלה, ללא יכולת לצפות עד מתי...

אמא ואשתי, שדאגו מההתאוששות הארוכה שלי באו איתי לבדיקה ורצו לשמוע מה אומר הרופא מאוזן ראשונה. לאחר בדיקת הראייה של האופטומטריסטית ("הכל בסדר, כן, יש קצת טשטוש, אבל זה בסדר..", ונתנה לי טופס למלא לקבלת רישיון חדש) הן נכנסו איתי לרופא. הוא חזר על אותה מנטרה, הוסיף שעל שטפי הדם הקטנים שנשארו יש גם קצת בצקות (בצקות? זה חדש.. לא שמעתי עד היום כלום על בצקות אחרי ניתוח...) והסביר שבניתוח עצמו לא מאפסים את המספר אלא "חותכים עוד קצת" ומביאים את העין ממינוס, למצב של פלוס. הוא אמר שכרגע אני במצב של פלוס אחד במשקפיים (כלומר, הבעיה היא לקריאה מקרוב) ושוב, זה עניין של זמן ואמור להסתדר לבד. "זה יכול לקחת עוד חודש ויכול לקחת גם עוד חודשיים שלושה...". בהמשך הדברים הוא אמר לי לא להתעצל, לאמץ את העיניים, ושאין מניעה ממני לחזור לעבודה.

כן.. ודאי... עם הבצקות והקושי לקרוא מקרוב...

הטשטוש עדיין הפריע, עדיין היווה מכשול לראייה טובה, ועדיין ללא שום צפי מתי יעבור (אלא רק שפתאום מ"כמה שבועות", הצפי המשוער גדל ל"כמה חודשים").

כשבוע לאחר מכן התחלתי לנסוע בעצמי, לאט לאט הגדלתי את קוטר ההתרחקות מהבית, מעדיף שלא לנסוע בלילה (בגלל כאבי הראש והסינוורים). הספר שהתחלתי לקרוא לפני הניתוח עדיין ישב שומם, המחשב עבר כמה ניסיונות הגדלה ושינויי רזולוציה והתחלתי לחפש עבודה אחרת באינטנסיביות. לצערי, נאלצתי לוותר על כמה תפקידים והצעות מעולות ומעניינות רק בגלל ההתעסקות האינטנסיבית בהם עם מחשב.

הישיבה הרבה בבית, ההשתדלות לא לצאת ממנו ולנהוג נתנו את אותותיהם והיה קשה מאוד לשמור על הסבלנות ואורך הרוח. הלחץ נבנה כל יום מחדש, חוסר הוודאות של העיניים, הביטחון התעסוקתי והשיעמום הרב הלחיצו אותי יותר ויותר וערערו את שלוות הנפש שלי. מסתבר שירדתי במשקל כמה קילוגרמים... מה שהלחית אותי עוד יותר.

הלכתי לעשות בדיקות דם (ב"ה, הכל תקין) וכנראה שזה רק מהלחץ והמצב.

השבוע, לאשתי, שכל הסיפור עם העיניים התחיל ממנה (היא זו שרצתה לעשות ניתוח מלכתחילה, וכשהלכתי איתה לבדיקה עלתה בי המחשבה שאולי אני מתאים לעבור אותו ומשם הכל התגלגל), היה תור לביקורת תקופתית, לראות האם המספר שלה התייצב מספיק בשביל הניתוח.

מכיוון שהעיניים שלי עדיין לא התאוששו אין מבחינתנו מה לדבר על ניתוח עבורה. אבא שלי החליט שהוא רוצה לקחת את התור שלה ולא לבזבז אותו (הרי לוקח כמה שבועות טובים אם לא יותר לקבוע תור ללוינגר) ולעשות בדיקה בעצמו.

כך יצא שבשישי האחרון (אתמול) קמתי לפני הזריחה ונסעתי עם אבא לתור שלו אצל לוינגר. הגענו ברבע לשמונה לחנייה וחשבנו איך אני אוכל להיכנס גם לבדיקה ולשאול אותו מה קורה עם העיניים שלי. כשנכנסנו למעלית מישהי רצה לעברה ורצתה להספיק להיכנס. החזקתי לה את הדלת וכשהיא התקרבה זיהיתי אותה מהבדיקה שלי לפני הניתוח ושאלתי אותה אם היא אופטומטריסטית אצל לוינגר. היא אמרה כן, וזכרה אותי. אמרתי לה שכבר מעל לחודשיים מהניתוח והעיניים שלי עדיין לא התאוששו ואני לא יודע מה לעשות, והיא אמרה, בשיא הטבעיות- "אז בוא נבדוק אותך ונראה מה קורה".

וככה יצא שכשרשמנו את אבא שלי היא ביקשה גם לראות אותי. הביאו את התיק שלי ונכנסנו יחד אליה. היא הרגיעה אותי ואמרה שהעיניים נראות מצוין. המספר שלי ירד קצת (מפלוס אחד לפלוס שלושת רבעי) ובהחלט רואים שיפור בעיניים. לאחר הבדיקות היא שלחה את שנינו לצילום ואח"כ אחד הד"ר בדק אותי וחזר על אותה מנטרה של הרופאים לפניו- "העיניים נראות בסדר גמור וזה רק עניין של זמן עד שהראייה תחזור לגמרי". הוא הוסיף שזה יכול לקחת גם עוד כמה חודשים ואפילו שנה (!!!)

אוקיי, שנה. זה דבר חדש.. ומסתבר שפתאום יש לי צילינדר בעין שמאל! זה "טבעי ואמור להסתדר יחד עם המספר שיירד" אבל אני שבע הבטחות. יכול להיות שכל אחד מגיב אחרת לניתוח הזה וזמן ההתאוששות יכול קצת לעלות, אבל עד כמה?!? אם מפברואר עד פורים נראה לי הרבה, פתאום הגיע פסח- ואני בכלל תוהה אם אגיע לאיזה שהוא חג שבו אוכל לקרוא כמו שצריך בלי שום קושי!!?

כל עוד לא התאוששתי והטשטוש ממשיך להיות חלק מסדר יומי (אגב, קניית משקפי ראייה פשוטות במאה שקל בסופר פארם לא מועילות לפלוס שיש לי...), אני לא ממליץ לאף אחד לעבור את הניתוח הזה, ואם כן אז לקחת דברים שאף אחד מהרופאים לא מספרים לך - בחשבון. זמן ההתאוששות יכול להיות ארוך מאוד, הוא עלול להשבית אותך, לפגוע לך בביטחון, בתעסוקה ובאופטימיות.

כל מה שנותר לי לעשות זה להמשיך ולהתפלל "ברוך אתה ה' פוקח עיוורים".

פסח כשר ושמח!