העיניים, כפי שנכתב בפוסטים האחרונים, בהתאוששות איטית ביותר אך מתמדת, ב"ה. מחרתיים אציין 12 שבועות מהניתוח (שלושה חודשים). מבדיקה בשבוע אחד (פוסט קודם) לבדיקה בשבוע שעבר יש התאוששות של רבע מספר (!!), אז כולי תקווה ואופטימיות.

בינתיים, חיפשתי עבודה זמנית שתוציא אותי קצת מהבית ותחדש לי את מלאי האנרגיות. לצאת לראיונות ולמרכזי הערכה כבר הפך לתחביב שלי, ואם הייתי יודע שזו תהיה התעסוקה העיקרית שלי כשאני סוף סוף יוצא קצת מהבית הייתי מעדיף לגדל דשא, לחכות שיצמח ואז לחנוק את עצמי איתו.

התקשרה בחורה והציעה לי לעבוד בפרוייקט זמני של חסכמים. כולה שבועיים עבודה, בשעות הערב, שכר סבבה (30 לשעה), באזור השרון. בכיף..

ככה יצאתי לי כל אחה"צ, מצויד בתיק צד וחולצה תכלת-מזעזעת לטייל ברחובות, לראות בתים, לפגוש אנשים. שבוע וקצת הייתי ברמת השרון, כבר ביום השלישי לעבודה שברתי את השיא היומי והגעתי לרמת בונוס (מעל 60 חסכמים). פגשתי מלא אנשים, ראיתי אין ספור בתים יפים (יותר ופחות) ובגדול- נהנתי. מזג האויר היה מצוין, הריח המתוק של פריחת האביב סחרר אותי במשך שעות שלמות. תיק תק גיליתי את סוד השכנוע וממוצע החסכמים שלי עמד של 74 ליום (ומעל ל20 בתים במשמרת).

בשבוע האחרון למבצע- עד ליל הסדר השכר לשעה עלה ל36 ₪ ודרבנו אותנו להספיק כמה שיותר. ממני היו הכי מבסוטים וראש הצוות שלי התבאס שלא הגעתי אליהם קודם. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לעבור לפי רשימה מבית לבית, להסביר לאנשים על המבצע, לכל בית מגיע שלושה חסכמים חינם (אחד לברז ושניים למקלחות), ולשכנע את הסרבנים והבורים. חבל שלא נתנו לנו את השאריות לשים בכל מיני ברזים שאני עכשיו שם לב שלא היה מזיק לשים שם חסכמים (כמו בברזים של שירותים ציבוריים כמו בסופר או במרכזי קניות שונים).

ביומיים האחרונים הייתי ברעננה. ואוו, איזה הבדל מנטליות ביניהם לרמה"שים... הרמת שרונים, לפי האזורים שחילקתי בהם הם או שכונות חמות ואתניות כמו תימנים ומרוקאים או שמאלנים צפונים צעירים. בתים פרטיים ישנים מול דירות יוקרה גבוהות. הבדלים גדולים.

ברעננה זה משהו אחר... רובם ככולם אשכנזים, הססניים ("ההורים לא בבית"), סנובים, לא מאמינים ("חינם? לא תודה") ופשוט מעצבנים באופן כללי. מליון שאלות, תירוצים, הסברים, קרציות אחד אחד. אבל מה, ביום האחרון לעבודה סגרתי שיא אישי של 82 חסכמים!! (29 בתים)

בסוף השבועיים האלה האצבעות שלי נראו כאילו טבלתי אותם בתוך שלולית עם פיראנות והידיים כאילו ניגבתי עם נייר זכוכית. האצבעות כאבו לי, נשרטו לי, נפצעו לי, בשלב מסוים דיממתי למישהו על הטוש במקלחת.. היה לא נעים.. הלכתי לישון עם מיטב הקרמים שיש לאשתי להציע. הציעו לי להמשיך לעבוד עוד כמה ימים בחוהמ"פ אבל זהו, זה כבר היה יותר מידי (מה גם שצריך קצת לנקות את הבית...).

נקווה שהעבודה הבאה כבר תהיה קבועה ורצינית יותר.

מעניין לעניין בעניין אחר- לאחר סיכום ההתקדמות שהייתה לי בזמנו אל עבר הזכאות לתואר השני בחודש שעבר (כאן), כברת הדרך המעייפת עדיין נמשכה לה. דיברתי עם שפרה שבררה מול שכר לימוד לגבי קורסי ההשלמה ואם יש עוד חוב, עם נטלי שהזינה את האישור התשלום למדור שכ"ל, עם ידידיה שעדכן בשכר לימוד שאין חוב, עם ישראלה ששלחה מייל למדור רשם לזרז את הבקשה שלי (ובינתיים קיבלתי מיילים ממדור הרשם על ההתקדמות ועל "אוטוטו" הזכאות..), ועם אביטל, בסופו של דבר על יציאת הזכאות אליי הביתה, בשעה טובה.

וככה, ביום בהיר אחד, הגיע המכתב לתיבת הדואר, שלושה העתקים של הזכאות וגליון ציונים חתום.

אבל רגע...

מה זה התאריך הזה?!

"הננו מאשרים.. מס' ת.ז.. סיים את לימודיו לקראת התואר השני... וזכאי לקבלת התואר מתאריך 1.12.2011".

הראשון לדצמבר 2011?!?!?

מה נסגר??

התקשרתי, שלחתי מייל, והתקשרתי שוב ואכן זו הייתה טעות. התקשרה בחורה נחמדה ביום ראשון שהטעות תוקנה ומכתב חדש נשלח אליי הביתה. כעבור כמעט שבוע אכן הגיע המכתב המיוחל וכעת, רשמית, אני סוף סוף, בשעה טובה, יכול להגיד שהתואר השני מאחוריי! ברוך ה'!

מספיק לימודים, מספיק בירוקרטיה, ומספיק תשלומים מנופחים ומבוזבזים למוסד אקדמי. ועכשיו – לעבודה!

פסח כשר ומועדים לשמחה..