מאז האימון האחרון עברה בערך שנה. הפעם בתפריט- ירידה לדרום הרחוק- אבל לא לפני שטועמים עוד קצת צאלים. הקיץ מתקרב במהירות, הימים חמים יותר מבשנה שעברה (מה גם שבשנה שעברה הייתי קצת יותר צפונה משם..).

בכל אופן, זוהי תזכורת לעתיד בדבר האל"ל (אימון לפני לוחמה) הראשון שלי.

כשיוצאים ב12 אל עבר הבסיס ביום המילואים הראשון, אז באמת מרגישים מילואימניקים. כשעוצרים כל החבר'ה לאכול בדרך באיזה פונדק דרכים צמוד לתחנת דלק באמצע שומקום זה לא רק שיר ישן או סיפור של ההורים. היו כל מיני מנות בתפריט אבל המנה המומלצת (והיחידה ) שגרמה לכולנו להנהן הייתה כריך ג'בטה פריך על האש עם נתחי רוסטביף, אנטריקוט ועוד משהו, ממרח פסטו צרוב עם רוטב מתקתק על הגריל. כל זה ב30 ₪ ובקבוק RC גדול על חשבונו. היה טעים אש! ("שמרלינג", כפר עזה).

כצפוי ביום הראשון של המילואים- בלגאן. לא יודעים מה מי מו, מי הגיע, איפה הולכים, באיזה אוהל ישנים ומה הלו"ז. הספקתי לעשות מטווח איפוס ביום וכמה מטווחים מגניבים בלילה (ירי מטחים, שהיה חדש לי- כל החבר'ה יורים יחד לפי ספירה אחורה כל פעם כדור אחד, ירי מעצורים וירי לאחר מאמץ. המפקד השרוט אשכרה תיזז אותנו ב23:00 בלילה לעשות פק"לים ולירות מיד לאחר מכן).

הלילה היה זוועתי. הטמפרטורה אמנם צנחה משמעותית ("רק" 20 מעלות) אבל זה רק גרם לאלפי יתושים רעבים לעוט עלינו ולתור אחר מזון טרי. רעש הגירודים באוהל גבר על רעש הנחירות. כשניסיתי להתכסות בסדין מהבית היה חם כ"כ שבקושי יכולתי לנשום- ואם מישהו ניסה להנדס פתח קטן לאף רק כדי לנשום- גם אותו יגלו היתושים המחורבנים ומהר מאוד עקצוץ הגירוד ימשיך להדיר שינה מעיניו.

מעבר לכך האובל היה מסריח ומאובק מתמיד, כנראה תוצאה של הקיץ הלוהט שמסביב. בהחלט תענוג.

למחרת, מוקדם מאוד התעוררנו כולם והמשיכו האימונים השונים- כל אחד לפני המחלקה/פלוגה/רצון חופשי שלו. הלכתי לקצה הרחוק ביותר רק כדי להצטוות לחבר'ה שכבר היו באמצע הפעילות. הספקתי לעבור שיעור מקצועי מגניב על הM16 ולתרגל פריקה מהאמר (ונוהל התהפכות... שווה!). כשיה חם מידי ולא ממש הבנתי מה אני עושה שם ללא טיפת צל עם רעש הירי החזק בלי סוף- יד ה' שלפה אותי משם ודאגה לשים אותי בכיתה ממוזגת, מרענן את הידע הרפואי ומתפקד כחוג"ד רשמי בפועל.

בערב יצאנו אל בסיס שכן לעבור סימולציה של תרגיל אר"ן עם בובות חיות ומגיבות, סיפור תקרית כלשהי ואפילו מכשיר קשר לתקשר עם הפיקוד. היה מעולה! הייתי פעמיים חוג"ד וזו הפעם הראשונה שתפקדתי ככזה מעבר לתרגילי הרס רגילים של פיקוד העורף. למדתי המון.

בלילה השני היה רגוע יותר. אולי היתושים היו עדיין שבעים מהלילה שלפניו (ואולי עננת האל-תוש שסבבה את האוהל שלנו הבריחה את רובם) אבל הצלחנו קצת לישון ולאגור כוחות. לדעתי פשוט הייתי עייף כ"כ שלא הפריע לי הסדין על הראש, החום והמחנק של האוהל.

למחרת על הבוקר הייתה שיחת מג"ד ראשונה. מסתבר שהמג"ד היחסית חדש שלנו הוחלף פתאום במג"ד חדש. והגולנצ'יק המורעל שכולנו למדנו להכיר התחלף לו בצפוני אשכנזי שנראה יותר כמו ילד כאפות מאשר מפקד גדוד קרבי שכמונו. הוא נתן סקירה על מה שהיה ועל מה שעוד לפנינו וכמעט הרדים שם חצי מהאולם. מזל שקח לו פחות מחצי שעה והתפנינו לעבור לסדר היום הרגיל. מכיוון שאת לו"ז החובשים שהיה לכל החבר'ה עברתי ביום הקודם, קפצתי עם חבר לשק"מ המרכזי של צאלים, לנשום קצת מזגן. התפנקתי בבואנו טעים, ישבנו באוטו וראינו באייפון (שהיה מחובר למערכת שמע של הרכב) הופעה של נאור ציון. ככה עושים מילואים!

את השעות שלאחר מכן, אחרי שכולם סיימו עם הלו"ז, העברנו בטורניר טאקי מותח עד הלילה.

הלילה השלישי עבר יחסית בסדר, הוא התחלק בין אלה שעדיין היו עייפים (וישנו טוב) ובין אלה ששמו לב שעדיין אנחנו מוקפים בענני יתושים רעבים. כל זה לא שינה כלום כי למחרת כבר בשמונה וחצי הייתי על אוטובוס בדרך הביתה. עצירה של עשר דקות בב"ש (ומעבר מהתחנה המרכזית לרכבת שהגיעה מיד – או יותר נכון, התחילה את הנסיעה משם מיד), וכעבור כשלוש שעות לאחר מכן, בבית, יחף, בלי חולצה, עם קורנטו ביד ומבסוט על החיים.

זה לא משנה כמה המילואים קשים/מעיקים/תקועים/רגועים/קלים/מהירים או איטיים, כל עוד יש לך לאן לחזור לאחר מכן (ואתה אכן חוזר לשם).

מחר מציינים חמש שנים לחטיפתו של גלעד שליט. מי ייתן והוא יהיה החטוף האחרון של צה"ל, ויחזור במהרה ובשלום הביתה, אמן.