זה מוזר שאתה מגיע למקום כמו "תערוכת לימודים" ובכלל עוד לא יודע מה אתה רוצה ללמוד. אני מאמין שבשביל זה עושים אותם, בשביל להחליט. מלא דוכנים, מלא אנשים, הכל עמוס בהמלצות ועובדות, אנשים דוחפים לך מידע וחוברות ואתה רק צריך ללכת ולקטוף אותם מהידיים הנשלחות ומהדוכנים.

באתי לבד. הכי טוב לבד. יש לך את הקצב שלך, אתה מחליט את ההחלטות הספונטניות שלך ולא תלוי באף אחד. פגשתי מלא חבר'ה מהצבא, מהשירות ומהחיים שלפני- אבל אין מה לעשות, הכי טוב לבד.

הגעתי לכנס יחסית מוקדם. הוזמנתי ל 12:30 (גם כן "הוזמנתי".. עד לכתיבת שורות אלה לא קיבלתי הזמנה רשמית), והגעתי לפחות שעה קודם (וחבל שלא הגעתי מוקדם יותר), ישר פגשתי חבר שהפעם האחרונה שנפגשנו הייתה לפני שלוש שנים.. נרשמנו ונכנסנו להרצאה.

זה כ"כ מצחיק.. זה בדיוק כמו בצבא- נותנים לך ספח ואומרים לך "לך תירשם", "זה חשוב!", "אל תאבד את הטופס", "חשוב להחתים אותו", וכו'- ואז אתה עומד ונדחס בכניסה וביציאה- נאבק פיזית כדי להחתים את הטופס המחורבן הזה ואז כשאתה בא לקחת "שי" מתנה (חינם, מה, לא ניקח?) האיש לוקח את הטופס, קורע אותו וזורק מאחוריו ונותן לך שקית עם מגאזין (לנשים!). מראה לך את חשיבות הדברים והשמת כל "פקודה" בפרופורציות הנכונות.

בכל אופן, ההרצאה הייתה ממש מעניינת, איזה אחד בשם חיים הסביר על השחרור, הזכויות, החובות, המענקים, הפיקדונות, העבודות המועדפות, ביטוח לאומי, מס הכנסה וההההכל. והעיקר שהוא הסביר את זה בהומור ובקלות. אח"כ הייתה הרצאה נוספת מפי אחד שהשווה כל דבר כמעט לגשם שיורד וכתוצאה ישירה אולי חצי אולם עזב תוך כדי פיהוק.

בכל אופן, קצת אוכל (על חשבון "האגודה", כמובן.. J), קצת –הרבה- להסתובב בין הדוכנים, והביתה. סה"כ שלוש וחצי שעות.

היה נחמד. הנה עשיתי עוד צעק קטן לטובת האזרחות. ותוך כדי נסיעה הגעתי למסקנה- אני אוהב את המדים שלי. בכלל, אוהב להראות על מדים.. להיות חייל. לא רק שאני נראה טו על מדים, אני נראה טוב על המדים שלי, עם כל הסמלים, הדרגות והפוזה. משהו שבהחלט תחסר לי זו הפוזה. כשאני מוריד את המדים אני פשוט עוד אדם, אזרח מין המניין.. פשוט כזה, בלי שום ייחודיות, בלי שם סטטוס. הכל פנימי ובלתי ניתן להערכה חיצונית. מוזר לי.

ככה בטח מרגישים כל הקצינים הבכירים שנותנים מלא שנים בצבא ופתאום יוצאים לאזרחות ופתאום כבר לא חולקים להם את הכבוד והיראה שבאו כמובן מאליו במהלך השירות. אני נהנה מהמעמד שלי היום, ומוזר לי "לוותר" עליו. הסרט שהוקרן בכנס הראה את זה בצורה דומה. שאתה יוצא ממסגרת ברורה וסגורה לעולם (כולל עולם מושגים) שונה, גדול ומאיים – החיים.

נראה מה יהיה, נחיה יום יום ונתמודד עם כל אירוע חדש כשיגיע. בינתיים אני שומר על אופטימיות. חשוב לחייך, כי כשאתה מחייך, החיים מחייכים אליך J