מסתבר שמוצבים שכוחי אל המרוחקים כל כך מכל ציוויליזציה עד כדי כך שהיחיד שמצליח להגיע לשם הוא טרקטוריסט עם מטפחת על הראש לא קיימים רק בסרטים.

הדרום הוא חוויה. נכון, חוויה בלתי נעימה אבל בהחלט חוויה. הנוף המדברי הוא אחד היפים אם לא ה בדרום (נכון, הוא גם היחידי, אבל בשביל מה להיות קטנוניים?).

איך שיוצאים מבאר שבע, מתקרבים לירידות סדום, הקילומטרים זורמים כמו הטמפרטורות שעולות בקצב והנוף המדברי משתלט על הסביבה. ההרים, הצבעים, הבולדרים- והפחונים המכוערים של הבדואים שמסתירים את כל זה. אחחח, המדבר.

הרבה זמן שלא יצא לי לרדת דרומה, והמילואים האלה היו בהחלט הזדמנות טובה. לקחתי את האוטו. הכי טוב! ככה אפשר לעצור להשתין מתי שרוצים מבלי להתחנן לנהג האוטובוס. גם אם זה בתחנת דלק מפוצצת בחצבה שנשים עם סיגריה נכנסות לחפש תא שירותים פנוי אצל הגברים כי אצלם יש תור של עשרים איש בחוץ (ונחשו מה? לא היה...).

אמרתי לה- "גברת, אם לא שמת לב את בשירותים של הגברים עם סיגריה ביד"

והיא ענתה- "כן, אבל יש תור ארוך אצל הנשים"

לא ממש הבנתי את התשובה אבל עזבו, גם ככה היה חם בחוץ וחיכו לי עוד כמה עשרות קילומטרים של נסיעה.

אחרי הירידות של סדום המעלות התחילו לטפס. זה היה מטורף! משלושים מעלות בצל (של פח בדואי) כל עשרה קילומטרים העלו את הטמפ' מסביב במעלה. עד שהגעתי ליעד היה קרוב לארבעים מעלות (כשזה הרגיש הרבה יותר, למרות שהיה "יבש").

מילואים, מה אני אגיד לכם, זה סתלבט. כשחזרתי האישה שלחה לי לינק לעשר סיבות לעשות מילואים. כל אחת פגז. מקבץ של שני ס"מ! החבר'ה, שבירת השגרה, השקט, הזמן הפנוי- אין מה להגיד, יש יתרונות.

אבל מצד שני...

אי אפשר בלי לקטר. בכלל, לקטר זה אחד הסיבות שהולכים למילואים (להלן סיבה 9). אפשר להתמסכן על החום המטורף, השעות לא שעות, המשימות השונות במהלך השמירה על הגבול (בטחון שדה, עדיין..), האוכל המגעיל- בכיף. אבל יש משהו אחד בכל המילואים האלה שאף אחד שלא היה שם לא יבין—

וזה כמויות הזבובים.

יש להם בעיית זבובים שזה לא יאומן! וב"זבובים" אני לא מתכוון להוא שנכנס לכם בטעות לאוטו כשסגרתם חלון והדלקתם מזגן ומשגע אתכם בזמזום השיכור שלו אלא לכמויות, להרים- לנאגלות בלתי נגמרות של זבובים!!

דמיינו שאתם יושבים ואוכלים ארטיק. לכאורה- הכל סבבה. חם בחוץ, צל מסביב, ארטיק מתוק וקר. פתאום מגיע זבוב ומתיישב לכם על הארטיק. אתם, בגועל, מעיפים אותו כיבינימט (ומנסים לעשות תנועת "תפסתי אותו?" לשוא), ואולי אפילו קצת מנגבים את המקום על הארטיק שהוא נחת עליו. ואז מגלים שיש עוד שניים על הרגל, מעיפים אותם ושמים לב על חמישה שמסתובבים מעל הראש שלכם, עוד שמונה שנוחתים על סביב הארטיק, עוד כמה עשרות מזמזמים לכם על הכתף, וכמה עשרות שוב על הרגל ומסביב ומהר מאוד אתם מתייאשים מכל נסיון לנצח- משתדלים לסיים מהר את הארטיק (מבלי לנגוס באיזה זבוב חצוף), ומתעוותים בנסיונות (כושלים) להעיף את הזבובים שמזמזמים במקומות באמת רגישים.

יש מוצב אחד על הגבול, מבלי לתת פרטים, שכמויות הזבובים שבו באמת שברו את כל השיאים. נכון שסתם ככה באמצע שומקום על הגבול אם תעצור לנוח ולאכול משהו תוך כמה דקות יזמזמו עליך וסביבך עשרות זבובים, אבל שם במוצב כבדרך קבע מזמזמים מאות זבובים. אני מניח שזה קשור לכל השדות החקלאיים שמסביב (שמעתי על דרכים יצירתיות לנסות ולהיפטר מהזבובים האלה או לפחות להפחית את הכמויות שלהם), אבל גם איכות הזבובים... לא מזיז להם שאתה עושה לידם עם היד, גם אם אתה לא ממש מתכוון להרוג אותם- הם פשוט יישארו. תהרוג חמישה יגיעו עוד עשרים.

אחד הנהגים אמר בבוקר של איזה סיור שבכמה שעות שמירה במוצב הזה הם מילאו כוס פלסטיק שלמה בזבובים שהם הרגו.

המפקד אמר שהגדוד הקודם שהיה שם מילאו בקבוק שלם!

ואפרופו בקבוק, באחד הערבים קפצנו דרומה לאחד המוצבים ובדרך עצרנו ביטבתה. הרבה זמן לא הייתי שם, הם קצת התרחבו, הוסיפו חנות פה, עוד קופה שם, חוץ ממחירי השוקו שום דבר משמעותי לא השתנה..

בכל אופן, החלטתי לפנק את האישה באיזו מתנה מחולות הדרום. לאחר התלבטות של כמה דקות ארוכות החלטתי לקנות בקבוק חלב מזכוכית עם ציור של יטבתה. מתנה מושלמת, חשבתי, היא מתה על חלב.

כשסיימתי את המילואים הזדרזתי כמה שיותר מהר לצאת משם. השעה הייתה שעת צהרים מאוחרת ובערב הייתה לי חתונה של חבר טוב במרכז. הייתי צריך לחזור, להקפיץ שני חבר'ה, להתארגן, לאכול ולהתייצב שם כמה שיותר מוקדם (כי הייתי עד בחתונה). הכל היה מהיר באקסטרים. בסופו של דבר, בתיזמון מושלם- הספקתי הכל: גם לחזור בשלום, גם להחזיר את החבר'ה, וגם לא להחזיר את החבר מההחלטה להתחתן. למחרת גיליתי שלמרות כל הנסיונות והרצון הרב- שכחתי רק דבר אחד במילואים: את הבקבוק של האישה. יצרתי קשר עם מישהי שהייתה שם, היא הביאה אותו לחבר אחר ששמר את הבקבוק שבועיים אח"כ והביא אותו איתו לעבודה שלו במרכז- תיזמנתי איתו ככה שבסיום העבודה שלי אני אקפוץ אליו, ואקח את הבקבוק.

בסופו של דבר, לאחר מבצע לוגיסטי מורכב- המטרה הושגה. הבקבוק הגיע בשלום. מזל שלא התקמצנו לי ביטבתה עם הפצפצים...

בנושא אחר, המצאה מעניינת זה האייפון. כבר מהדרך גיליתי כמה שהמכשיר הזה מדהים. אחד החבר'ה מהמילואים אסף אנשים בדרך דרומה ויצאנו לנסיעה ארוכה ומתישה. צ'יק צ'ק שני אייפונים נשלפו- אחד תיפקד כג'י פי אס, השני כגלאי מכמונות, תאונות, עומסים ובלת"מים. השלישי שנשלף- מאוחר יותר, תיפקד סתם כהשווצה בתכונות והאפליקציות השונות. האייפון העביר לנו חצי מהנסיעה בערך, בלי בעיה. כשרצינו לעצור לאכול משהו בדרך, חיפשנו דרך האייפון במסעדות שוות, ראינו דירוגים, המלצות, תפריטים וכשרויות.

במהלך המילואים, האייפון התגלה ככלי צבאי כולל מהמעלה הראשונה. זה לא משנה ממש איפה אתה נמצא- בין אם בשמירה, בסיור, באוכל או ישן- האייפון מלווה אותך בנאמנות לכל אורך הדרך. נתקלת בלי מידע כלשהו? צ'יק צ'ק פותח אינטרנט, מגגל, ומוצא. נתקעת בשטח ולא יודע איפה אתה? בום- ג'י פי אס. תיעדת איזה רגע נדיר? הופ- לפייסבוק, ובודר תגובות. האייפון אפילו שימש כראוטר לשני מחשבים ניידים כדי שיוכלו להתחבר לאינטרנט, לגלוש ולשתף מידע כרשת. מדהים!

אני אישית לא אשדרג לאייפון (או כל סמארטפון אחר) בזמן הנראה לעין. לא משנה לי כמה יכולות יש לו וכמה קפה אם הוא מסוגל לעשות, רמת הקרינה היא זו שקובעת. ויחסית למכשירים פשוטים יותר – היא משמעותית מסרטנת, וזה מה שבאמת צריך לשים לב אליו בפלאפון.