"דיור בר השגה", "צדק חברתי"  ו"תחריר זה כאן", זועקות כותרות מכל כתבה. Y-net לא מפסיקים לעדכן את הסיקורים השונים על גל המחאות ששוטף את הקיץ החם.

עד כמה שאני מסכים עם המחאה, בכלליות, אי אפשר להתכחש מהריח השמאלני שנודף ממנה. כבר עכשיו רואים את הטענות ההזויות של מארגני המחאה (פגישה עם רה"מ עם מצלמות? לבטל את הוד"לים?)- זה לא נראה שבאמת רוצים להגיע לפתרון או לתוצאות אלא פשוט – להפלת הממשלה.

הסטודנטים, הרופאים, האימהות, הרפתנים וכל מי שעוד קפץ על העגלה- עם הבעיות והדרישות של כולם אני מסכים. הרי גם אני אזרח גנרי: ישראלי מיום היוולדי, עשה צבא, משלם מיסים, עובד במשרה מלאה, חצי מזוג צעיר ואפילו עושה מילואים, ועדיין לא מסוגל לסיים את החודש בלי עזרה מההורים (שלא לדבר על להתחיל לחסוך בשביל דירה משלי או ילדים).

המצב בהחלט אבסורדי. במשך לא מעט שנים ולא מעט ממשלות חוקים שונים והטבות נרקמו כחלק מברית ההון והשלטון במדינה. ישבנים עשירים לוקקו בידי שרים שדאגו לכיסא שלהם יותר מלבוחרים שלהם ועכשיו פתאום מתפלאים שהסאה גדושה.

וזה העניין. בידי כמה משפחות בארץ יש כוח כמעט בלתי מוגבל. הוא מתעצם ומתעצם – בעיקר על חשבון המעמד הבינוני כולו (שנדחק למעמד נמוך יותר ויותר) וכך "העשירים מתעשרים והעניים פשוט מתים" (והמשפט הבנאלי הזה מקבל משנה תוקף עם שביתת הרופאים על התנאים המחפירים של המתמחים).

ואני רואה את זה. לא משנה עד כמה עובדים קשה, כמה שואפים גבוה, יוקר המחיה שרק עולה בעוד שהמשכורות נשארות ללא שינוי (ואיתו המע"מ, התרופות, האוכל- אפרופו מחאת הקוטג'), הדלק ושאר המיסים העקיפים או הישירים) – רק מרחיק אותנו מהמטרות האמיתיות והחשובות בחיים: ילדים, משפחה ובית.

ויש לי דוגמא אישית לכמעט כל אחת מההשלכות של המצב הכלכלי: זוג חברים שלא מתחתן, זוג שלא מצליח לרכוש דירה, זוג שממתין עם הבאת ילדים, ואפילו זוג שגר פיזית עם ההורים. הכל בגלל חוסר בטחון כלכלי ויכולת לצאת מ"מירוץ העכברים" כפי שרוברט קיוסאקי ב"אבא עשיר אבא עני".

חבר מהצבא שלח לי כתבה מעניינת של דה-מארקר על המצב הכללי בעולם בכל הקשור בגדול לרווחה. "דור הF" הוא קורא להם שם, ומצביע על בעיות שונות- הרבה יותר חמורות מבישראל. אם הבעיה אצלנו היא בעיקר יוקר המחיה, בלא מעט מקומות בעולם מדובר על מציאת מקומות עבודה ממש או כפי שהוא מנסח את זה: "בועת ההשכלה הגבוהה". אנשים לומדים יותר ויותר, אוניברסיטאות, מכללות, מכינות, סמינרים וכו' נפתחים כפטריות אחרי הגשם, התמחויות שונות ומשונות מתאכלסות בידי בודדים, יש מאבק גדול על נישות כי הכיוון הוא כזה. התוצאה היא המון מקצועות חדשים ולא ממש ביקוש. ההיצע הוא עצום! בשביל לקבל חוות דעת רפואית, למשל, על היד שלך אתה יכול לפנות למומחה כף יד, נוירולוג, כירורג, אורטופד, כמובן שאתה לא חייב לפנות דרך רופא המשפחה שלך או רופא ה"מומחה" ברפואת המשפחה וכן הלאה. גם בהיי טק- מתרבות שפות התוכנה השונות, התפקידים מגוונים עד כדי בלבול וגם במקצועות המובילים באוניברסיטה כבר אין חד משמעיות כמו בעבר. כדי להיות "מהנדס", למשל, צריך לבחור מבין 19 אפשרויות (לפי ויקיפדיה, ואני בטוח שהרשימה עוד ארוכה).

בארה"ב, למשל, יש לא מעט הלוואות ללימודים היקרים שם, והתוצאה היא שלא בטוח שהסטודנטים שיסיימו את התואר ויצאו לשוק יוכלו להחזיר אותם. כנ"ל פה בארץ.

הסטודנטים של היום הם כוח העבודה היצרני ומי שאמורים להמשיך להניע את גלגלי המשק של מחר. הרופאים, האימהות, הזוגות הצעירים, המילואימניקים, הרפתנים ושאר המתוסכלים – כולם היו בעבר אופטימים נאיבים אשר קיוו שהממשלה, למרות הכל, תדאג לצרכים שלהם והאמינו להורים שאמרו להם- "תלמדו קשה, תשיגו עבודה טובה, ויהיה לכם בטחון תעסוקתי, כלכלי ואישי לשאר החיים".

בועת האתמול התפוצצה היום, ומי יודע מה יתנפח מחר.