למי זה לא קרה? לחלות ביומולדת של עצמך... ובכן, כשהיומולדת שלך בחורף, הסיכוי לכך הוא לא קטן. ובכל זאת, אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהייתי חולה ביומולדת שלי (אבל זה לא מדד, כי גם הזיכרון שלי מכל תקופת התיכון דיי מטושטש).

יום שישי התעוררתי לעולם סחרחר וכבד, היה לי חום (כמעט שמונה! אצלי זה סכנת נפשות), צמרמורות מטורפות וחולשה נוראית. במשך רוב היום הרגשתי כאילו דורס אותי מכבש של דורסל ולא מפסיק גם כשיש לו פנצ'ר. הייתי מרותק למיטה.

הבעיה כשאתה מרגיש רע ולא רגיל לזה זה שכל הפרופורציות שלך נדפקות. פתאום אתה תוהה איך זה להרגיש טוב, למה אתה כ"כ רחוק מזה, ואיך חוסר הרגשות שיש למוות להציע יכול להשפיע לטובה על ההרגשה שלך...

ואז אתה לוקח אופטלגין וסותר לעצמך עד שפיות (משפט מספר #445 ל"משפטים שנשמעים הרבה יותר טוב באנגלית וחבל בכלל שתורגמו לעברית מלכתחילה).

מכיוון שביום שישי היה התאריך העברי של היומולדת שלי הנוהג אצלנו במשפחה הוא שזה הזמן לחגוג עם המשפחה. אז כל המשפחה באה אלינו לארוחת ערב גדולה.

ואני, כבר עם שורשים קבועים במיטה, עם צמרמורות וכאבי ראש נוראיים, בקושי יכול להוציא "שלום" מהפה. שכבתי שם רעב מת, וכשאמא פינקה אותי עם קצת מרק הקאתי את הנשמה שלי ואת כל מה שהיא ניסתה לעכל באותו הזמן. אז גם הייתי רעב מת.

אחד הדברים שאני הכי שונא בלהיות חולה זה שזה גורם לך לאבד כ"כ מהר מהמשקל. אם הייתי עולה במשקל כ"כ בקלות מלהיות חולה הייתי מזריק לעצמי אבעבועות שחורות. אני לא מאמין שביומיים מסכנים הצלחתי לרדת את כל המשקל שהצלחתי להעלות מהאוכל המשמין בבסיס שלי במשך שנתיים וחצי!!!

בכל אופן, בשבת הגיע שלב נוסף במחלה, וזה דיי מוזר כי נעלמו חלק מהתסמינים והופיעו אחרים. זה כנראה וירוס, וזה מה שהרופאה היום אמרה כששלחה אותי הבייתה. ידעתי בדיוק מה היא תגיד ומה היא תיתן לי. לפחות יצא לי לעשות את בדיקת המעבדה השניה שלי בשירות. אף פעם לא מזיק לעשות בדיקת מעבדה (אלא אם כן חייבים להיות בצום לפני כן, ז"א).

נחמד היה לראות את הבנות של המעבדה מתווכחות מי תעשה לי בדיקה. אחת אפילו פלטה- "תמיד רציתי לעשות לו" ואז היא השתתקה כששמה לב מה היא אמרה.

לבסוף, כמובן, תוך כדי התעלמות טוטאלית מהמראה החיצוני, הכבוד נפל בחלקה של הלבורנטית הפז"מניקית ביותר (עד כמה שאפשר לקרוא לזה "פז"מניקית.. J), וארבעת המבחנות נשאבו ללא בעיות (או פארות צבעוניות).

אז אני בבית, משתדל לאכול לפי הרשימה הקפדנית שהרופאה הכינה לי, חרשתי כבר אחרי כל החידושים המעצבנים ומכאיבי העיניים של הוט דיגיטל, והתיישבתי סוף סוף על המחשב – אני יכול להתחיל לקוות שהוירוס הזה קרב לקיצו.