עם ישראל הוא עם של קומבינאטורים. תיחמונים שונים ליוו אותנו מאז שהפכנו לעם. כשהיינו במצרים לא חשבנו על קומבינות עם החומר והלבנים- לא חשבנו לשים קצת עשבים במקום קש למצרים אלא עשינו את מה שרדו בנו וקיטרנו מבלי להפעיל את הראש. אוקיי, אז כשאת הילדים ציוו להשליך ליאור לזה כבר לא יכולנו אבל זה מה שכל מישהו אחר במצבם היה עושה. אפילו האירופאים.

הקומבינות התחילו כשיצאנו משם. הבנו שאנחנו בכוחות עצמנו. נכון, יש מישהו שמשגיח עלינו ודואג לנו, ומלווה אותנו בכל צעד ושעל- אבל אין יותר סדר יום קבוע שמתחיל, מלווה ונגמר עם מצרי ושוט. כל אחד צריך לדאוג לעצמו. לא לצאת פראייר. אם כבר יצאנו ויש קב"ה מעלינו, לדרוש ממנו שיוציא מים מסלעים, עוף באמצע המדבר, ואפילו מן בטעם גן עדן שמספיק לשלוש ארוחות ביום (ואנחנו מה? במקום להגיד תודה מקטרים, בוכים, עושים עליהום על משה ורצים לקחת כפול מהמן כדי לא לצאת פראיירים. זה הרי חינם).

אני מאוד אוהב את העם שלנו. יש המון אנשים טובים. אנחנו במקום הראשון בעולם במספר עמותות החסד. הדאגה פה לאחר היא מעבר למצוות מהתורה, היא ממש דרך חיים. אם תשמע על מישהו שנמצא בקשיים או במצב ביש תעשה הכל כדי לעזור לו ולחלץ אותו משם. טוב, אולי לא אם קוראים לך גלעד שליט, אבל אני מניח שלכל כלל יש יוצא מן הכלל.

אבל מה, אנחנו עם קשה. קשה מאוד. צריך להיות מינימום אלוהים עם אורך רוח אינסופי כדי לסבול אותנו. אנחנו תחמנים, חצופים, מעצבנים, משחקים אותה טיפשים ואולי הקומבינאטורים הגדולים ביותר ביקום. זה מתבטא בכל תחום, בכל מקום:

זה מתבטא בעבודה או בצבא- ש"משאילים" ציוד הביתה כדי "לדפוק את המערכת".. סוג של "השלמת ציוד" הביתה, כשמארגנים חופשת מחלה או ג' לבוס/מפקד בקומבינה כדי לכסות על חופש שלא תוכנן מראש.

זה מתבטא ביחס שלנו כלפי האחר: כשמתפצלים ועומדים בשני תורים שונים לראות מי מהיר יותר ואז עוברים, כשמצנתקים למישהו כדי שהוא יחזור אליכם ותחסכו שיחה, כשמתלוננים על בעיה בחדר במלון כדי לקבל זיכוי או לילה נוסף מתנה.

אבל הכי זה מתבטא בכביש: כשנוסעים בשוליים בזמן פקק כדי לפנות בעוד כמאתיים מטר ימינה כי- "מה, אני רק רוצה לפנות ימינה, למה שהפקק הזה יפריע לי?", כשאופנוען חותך אותך מימין ועוד צופר לך ועושה תנועה של "לך חפש" כשאתה לא רואה אותו בזמן ומפנה את הדרך, כשעושים פרסה על קו הפרדה לבן או רוורס ברחוב חד סטרי אחרי שפספסת את הפנייה כי "גם אם אין פה שוטר זו לא עילה מספקת לדו"ח", או על אופנוע כשנוסעים נגד כיוון התנועה, על המדרכה, ועושים פרסה ברמזור של הולכי הרגל...

אני נתקל המון בישראלי המכוער בשנים האחרונות כשאני עובד בעבודות שדורשות מגע עם אנשים, שירות לקוחות, מכירות וקבלת קהל. אנשים מנסים לתחמן אותך בכל דרך, להוציא את המקסימום שמגיע (או לא מגיע) להם עם המון אנרגיות ויצירתיות.

דוגמא אחת קטנה מאתמול שממחישה את המצב: מישהי מבוגרת הגיע אליי לעבודה ובדקתי את מד הסוכר שברשותה (תזכורת: אני עובד בחברת ציוד רפואי שמתמחה בסוכרת). בסופו של דבר בגלל תקלה לא ברורה החלפתי לה אותו ווידאתי שהחדש תקין ואין לה איתו בעיות. בסופו של פגישה היא הוציאה מרשם וביקשה את מה שכתוב בו. יש לנו אפשרות לנפק מרשמים מסוימים והמרשם הזה פג תוקף באמצע יוני. אמרתי לה שאין לי שום אפשרות ובשום דרך לנפק לה אותו אבל היא התעקשה. בהתחלה היא ביקשה, אח"כ התחננה, בהמשך היא דרשה ובסוף היא ניסתה דרכים יצירתיות ואלו היו המילים שלה: "אתה בטוח שלא תוכל לתת לי? אני בטוחה שאף אחד לא ישים לב.. זו קופסא קטנה.. זה ראש השנה ויש בלגאן, אף אחד לא יידע".

הייתי בשוק. גברת, את אמיתית?!

בד"כ אני מאוד משועשע מהישראלי החצוף והקומבינאטור, זה נראה לי כמו אסרטיביות מבורכת להתנהל בארץ הבלתי אפשרית שלנו עם כל הקשיים, ובבירור משהו שאספנו ונדבק לנו מהגלות הארוכה בכל התפוצות.

אבל כל יום שעובר ואני נחשף יותר ויותר לצד הזה של העם שלנו זה מגעיל אותי. למה אנשים צריכים להתנהג ככה? למה פשוט לא להיות יותר נחמדים? למה צריך לקחת דוגמאות מהאירופאים ומהמזרח לכבוד, לסבלנות ולאחר- בזמן שאנחנו צריכים להיות אור לגויים?

אני אוהב את העם הזה. אין לו תחליף ואני גאה להיות חלק ממנו, אבל רבאק!

אני מאחל לנו להתעורר קצת. שהשנה הזו תהיה בסימן ערבות הדדית לאחר בכל התחומים, לא רק בצרות העין הפוליטית והמניעים האישיים שמלווים אותה כססמאות חלולות.