ואוו, כמה זמן לא כתבתי. במהלך הקיץ הלחץ בעבודה רק הלך והאמיר, עולמות התוכן שהייתי חשוף אליהן רק הלכו ורבו כך שלפני החגים הגיעו לשיא. יכולתי לתת שירות על כל המכשירים שלנו, תמיכות טכניות שונות, מכירות של כלל המוצרים, מידע, שירות ותמיכות של הטכנולוגיות המתקדמות ועוד ידע שנצבר עם הזמן. הזמן הפנוי בעבודה קטן לאפס. אם היה לי זמן לכתוב פוסט או שניים בזמן הפנוי עכשיו זה היה בלתי אפשרי ולפעמים אפילו היה קשה לתאם הפסקות אוכל מרוב הלחץ.

הרבה לא קרה בתקופה האחרונה, בעיקר העומס של העבודה והשגרה המלווה אליה- עבודה ביום, מינימום זמן פנוי בלילה, המון סידורים בבית וגם כמה שעות נוספות פה ושם. אני לא רגיל להיות מוגבל כל כך מבחינת הזמן... לפחות יש לי זמן לעשות טלפון או שניים במהלך העבודה (מה שבהראל היה בלתי אפשרי בעליל).

עכשיו, אחרי מעל לשנתיים בדירה אנחנו בתהליכים של מעבר לדירה אחרת. שכר הדירה גבוה כ"כ (והוא העלה לנו עוד ועוד) שעשינו חושבים לגבי כל העניין והחלטנו לשנות פאזה בחשיבה ולתכנן את העתיד טוב יותר. יחידת דיור קטנטנה, מינימום הוצאות, עוברים למצב חיסכון במטרה לרכוש דירה אי שם בעתיד (הרחוק?) אין ברירה אחרת...

בשבועיים האחרונים הייתי צריך לעשון המון טלפונים לחברות תקשורת וכו' (ניתוק מהוט, מ012, התחברות לאינטרנט/ספק וכד') וזה לקח המון זמן, אנרגיה וקרינה מיותרת בסלולארי. מזל שהייתה לי אפשרות וגמישות בעבודה לזה כי אין סיכוי שהייתי מספיק לדבר איתם מעבר לשעות עבודה...

ובכלל, לחזור בחושך זה אחד הדברים המבאסים! וקר! לעזאזל! למה כ"כ קר?? ממתי הגיע החורף?! לפני שנייה הלכתי עם קצר גם במזגן ופתאום אני קם בבוקר והאף רועד מקור! תה חם, פוך, ליטרים של גשם... מה קורה פה? אני מרגיש שהזמן עובר ואני מפספס אותו... מה עוזרים לי עוד כמה שקלים בבנק אם אין לי זמן להנות מהם?

אבל זה לא רק להנות מכסף לקניות, זה בכלל יציאות, טיולים, לפגוש משפחה או לראות חברים.. אפילו לשיחות טלפון אין לי פנאי... ואני שונא את המצב הזה! הרגשת חוסר יכולת כזו.. כי אני כן בן אדם מסודר שיודע לארגן לעצמו את הזמן כדי להספיק דברים.. אבל עודף המטלות והמשימות השוטפות דוחקות את ה"פנאי" לתחתית הרשימה, ואיתם כל הדברים ה"לא דחופים"- למשל לקרוא ספר שמעלה אבק על המדף, להיפגש עם חבר (או להרים אליו טלפון, כי גם מחר אפשר), לשבת ולראות איזה פרק של סדרה טובה- או אפילו ללכת סתם ככה לישון מוקדם יותר כדי שיהיה יותר מרץ יום למחרת.

יום רודף יום, שבוע רודף שבוע, אני מוצא את עצמי מחכה לשבת רק כדי שהיא תטוס לי במהירות (כי היא גם ככה קצרה וגם חצי ממנה עובר בשינה ואוכל) ואז יתחיל שבוע חדש ואיתו כל הרשימות המטלות החדשות והישנות - מחדש.

כמו התיאור ב"אבא עשיר אבא עני"- זה מרגיש כמו מירוץ עכברים. תמיד זלזלתי באלה שעסוקים כל הזמן ואין להם פנאי לעצמם או לעשות את מה שהם אוהבים- עכשיו אני מגלה שממש לא צריך יותר מידי כדי להפוך לכזה. פשוט צריך שהזמן שלך יתמלא בדברים אחרים... פשוט. יש בסך הכל 24 שעות ביממה ורק חמישה וחצי ימי חול בשבוע. והנה הדברים שאני אוהב ורוצה לעשות, גם אם הם הכי קצרים ופשוטים בעולם- מתפספסים מיום ליום ומשבוע לשבוע (וחלקם אפילו מחודש לחודש!).

אני מתרוצץ ומתרוצץ בין המסדרונות, פונה, חוזר חזרה וממשיך לרוץ- אבל אף אחד לא הבטיח לי שבסוף מחכה גבינה...