החיבה למשחקי מחשב התחילה אצלי אי שם בבית הספר היסודי כשאבא קנה מחשב חדש וכמה דיסקטים (גדולים) עם משחקים שונים- את חלקם יש לי אפילו עד היום. משחק אחד היה ללכת בשביל ולפתור משימות ככל שאתה מתקדם המפה. רעשי הצעדים של הדמות כשהיא פסעה בשביל היו בסך הכל צפצופים פשוטים מה PC speaker אבל הספיקו בשביל החוויה. מאז, מכל סוגי המשחקים דווקא הקווסטים היו אלה שאהבתי מכל. היום אולי לא רואים אותם יותר, אבל שנות התשעים היו זמן פריחתם. הייתה לי אפילו רשימה של משחקים שסיימתי ואת חלקם שמרתי למזכרת (בין אם בגיבוי דיגיטלי ובין אם פיזית בעטיפה מקורית).

אתמול פתאום התחוור לי שדרך המחשבה שלי במציאות הרבה פעמים דומה לאותן עקרונות של משחקי ההרפתקאות:

אתה הולך לך בעולם, בוחן דברים שונים, אוסף אותם בידיעה (או בתקווה) שיהיה להם שימוש כלשהו בעתיד. השימוש כמעט תמיד יהיה אחד משניים- יצירתי במיוחד (כמו לשים שיניים קופצות על מומיה כדי לזכות בתחרות יופי כמו ב"יומו של הטנטיקל" או להשתמש במסיר צבע על אצות כדי לחתוך אותם עם שברי זכוכית שמצאנו ב"אבודים בזמן") או בנאלי במיוחד (להלן- לאסוף בלון בלון כדי לצבור אותם ולעוף אל עבר חלון מגדל גבוה כמו ב"שוליית המכשף 2").

והנה, המציאות עולה על כל דמיון. כחלק מהמעבר דירה האישה שמה לב שאני אוגר שטויות שונות, לכאורה בלי שום סיבה או צורך והתפלאה להתנגדות העזה שלי לזרוק אותם. "מה, בשביל מה אתה צריך אקדח מים קטן או קופסת סוכריות ריקה מפלסטיק של מאסט?!" ולי תמיד אותה תשובה- "אולי מתישהו אני אצטרך אותם"..

הבעיה היא שהשטויות מצטברות לי והארונות נגמרים. וכמו במופע של אדיר מילר: כשאתם נשואים בהתחלה מקום האחסון בארון שווה בשווה, לכל אחד יש את החצי שלו, אבל מהר מאוד המקום של האישה לא מספיק והיא פולשת לחצי של הגבר, ואז קולב אחרי קולב, מדף אחר מדף הגבר מוצא את עצמו עם סלסלה קטנה שאמורה להספיק לכל הדברים שלו.

ולי נגמר מהר מאוד מקום האחסון בבית. כשעברנו וראינו שיש פחות ארונות מהדירה הקודמת (ואין יותר מידי מקום לארונות/שידות חדשים) רצתי מהר ותפסתי כמה ארונות/שידות שיכולתי! בפועל נשארתי עם שתי מגירות, שידה, וחצי תחתון של ארון ספרים. לשם אני אמור להכניס את כל השטויות שלי. איך ייכנסו לי חבילות הקלפים, הרדיו הישן מהתיכון, קופסאות המשקפיים הישנות ואוסף הבולים לכל זה?! ואם הם כן ייכנסו, אז איפה לעזאזל אני אמור לשים את אקדח המים?!?

בקיצור, נקווה שכמו במשחקים, גם כאן יהיה סוף טוב.