לא קל לעבוד עם נשים. עד היום העדפתי את החברה שלהן על פני גברים- בצבא, באוניברסיטה, באירועים וכו'.. אבל בעבודה? אני מגלה עם הזמן שזה כמו עינוי סיני- בהתחלה נראה נחמד, אח"כ הופך למעיק ואז ככל שהזמן עובר זה בלתי נסבל יותר ויותר עד שאתה מייחל למות.

מה בעצם ההבדל? למה בעבודה פתאום אני מגלה את הצדדים השליליים בחברה שלהן? למה תכונות שלא ראיתי בעבר פתאום צפות ועולות?

האמת שזה מתחלק בהתאם להיררכיה. עם בוסיות אין לי שום בעיה. קל לי להתחבב עליהן, יחסים פורמאליים עם טאץ' אישי זה חלק מהאישיות שלי והעדפה אישית (על פני יחסים אחרים) ולרוב הכל זורם.

עם בחורות שלא קשורות אליי לתפקיד אבל חולקות איתי את החלל יש חיכוך אבל לא שלילי. נגיד- הייתי מצפה למשל שמטבח ש95% מהמשתמשים בו הוא נשים יהיה קצת יותר נקי, מסודר, הגייני- ולא, נגיד- מרבץ פורה לג'וקים, לכלוך, אי סדר וסירחון כאילו זה היה שירותים ציבוריים של גברים (השירותים, לעומת זאת- יוניסקס, ולא מפתיע אותי בכלל שהם נראים כמו שהם נראים) (כלומר- מחורבנים..).

עם עמיתות לעבודה לעומת זאת, הסיפור שונה לחלוטין. כשהגעתי לעבודה היה עוד גבר אחד איתי בצוות. אחד אחלה גבר שהיה כבר המון זמן בתפקיד ומלבד אליו כולן היו בנות. עם הזמן התחלקתי איתו ב"מטלות הגבריות" (תמיכות מחשב שונות, קבלת לקוחות מסויימים וכמובן סחיבת ארגזים מהמחסן) אבל כשהוא עזב נותרתי בדד, עם המטלות, ועם היחס שעד אז לא ייחסתי לו חשיבות מיוחדת מצד הבנות.

לפני רשימת התכונות אני רוצה לציין שהיחס לא היה מופנה ספציפית אליי אלא לכל אחת אחרת באותה מידה. וזה, אולי, מה שעוד יותר עצוב פה. שזה לא אישי אלא דפוס כולל של מרבית הנשים.

בדרך כלל נשים הרבה יותר נחמדות, חייכניות, מהירות מחשבה, קשובות ומבינות מגברים. אבל כשאתה עובד איתן אתה שם לב לתכונות נוראיות שמאפילות על כל הטובות כמו הפרות הרזות שחיסלו את הפרות השמנות מהחלום של פרעה: הן עקשניות, קנאיות, לא מפרגנות, בעלות רגשי נחיתות, רוצות להוכיח את עצמן ללא הרף, חלקן מאוד תחרותיות, צבועות, והכי גרוע- רכלניות. רכלניות ברמות של לכלוך וטינופת.

עכשיו לכו תנסו לשרוד בסביבה כזו...

סביבה גברית אולי הייתה יותר איטית וטיפשה (נו, בהכללה גסה) (טיפשה רגשית, כמובן), אבל הייתה דוגלת יותר בחופש עבודה, סביבת עבודה שקטה יותר, ואמיתית יותר..

מה גם שהאופי הנשי משוגע ולא צפוי- הוא אמנם לרוב נעים וחייכני, אבל בשנייה אחת יכול להתהפך ולהשתנות לקיצוניות אחרת ואתה נותר המום ופעור פה בעוד האופי גועש סביבך.

טוב, אני לא מנסה להבין את ההיגיון (היגיון?) הנשי, אלא רק לשרוד אותו לאורך זמן ולשמור על השפיות הנפשית שלי.

אפרופו שפיות נפשית, הבוסית שלי התחלפה לא מזמן. הגיעה אחת הרבה יותר ממוקדת מכירות ממנה, ודוגלת בשיטת ניהול שונה לחלוטין. היתרונות והחסרונות מתקזזים לאיזון- אבל האווירה הכללית שונה. יותר לחץ, יותר עומס, יותר דרישות, וכמובן גם יותר עייפות מצטברת. אני היחיד במשרד שעובד משרה מלאה ללא שום יום חופש בשבוע, והחיים ממשיכים כמה שעות בערב עד לתחילתו של עוד יום שגרתי למחרת. קצת בסופ"ש טוענים אנרגיות אבודות, אם מצליחים, והכל חוזר על עצמו בשבוע חדש לגמרי.

קשה לי עם ניהול הזמן האישי. לפעמים אני גורר את היום שהיה גם לערב ואירועים שונים משפיעים עליי גם אחרי שעות העבודה, וזה, כמובן, לא תורם להרגשת התסכול הכללית. סך הכל טוב לי, אבל הכל מרגיש לי על pause כרגע. החל מהחלומות הגדולים, דרך הרצון לטייל סתם ככה איזה יום-יומיים ועד למטלות כמו הליכה לבנק או טלפון לאיזה נותן שירות. ימים עוברים, שבועות, חודשים, ואני מתקשה להבין את הטעם. ענני פסימיות שולחים ברקים מאיימים ומידי פעם כמה רעמי מלנכוליה גורמים לאי שיווי משקל.

לשם מה אני ממשיך לרוץ? מה היעד?

קושי? אתגר? זה אמור לדרבן אותי להמשיך?

השאלות טובות, אבל התשובות?

...