אני מרגיש כמו נפש של אדם שבור הכלואה בתוך גוף, שאינו מסוגל לבטא את עצמו כפי שהיה רוצה. הנפש רוצה להגיד, לדבר, לצעוק ולצייר דברים שהגוף אינו מסוגל לבטא. ולא רק זה- הוא אינו מבין את הנפש. הנפש והוא אינם אחד. הגוף מותאם לרציונל, לסביבה, למהויות ליבם של אחרים ולא רואה את מה שהנפש זקוקה לו, את מה שהיא צריכה- כדי להתקיים, כדי להרגיש מאושרת.

הגוף לאט לאט אובד, מאבד את עצמו ומאבד איתו את הדעת ואינו מבין למה. הוא רואה שהנפש צריכה להשלים אותו ואינו מסוגל לתפוס כיצד. הוא לא רואה את הכלים המונחים לפניו, הכלים שניתנו לו מלכתחילה כדי להתמודד עם המצב הקיים ואינו מסוגל להשתמש בהם כרצונו. אין הוא יודע את רצונו, אבל הוא מבקש אותו. כמהה אליו, מחפש אותו, מבקש אותו מכל אחד וכל הזמן הוא אצלו, מסתתר, נעלם מן העין.

הוא היה רוצה שהכל יהיה בסדר, אך אין זה אפשרי. אין הדבר "בסדר" אצל אף אחד, או כך הוא אומר לעצמו ומצדיק בטענה זו את הנתון הראשוני. ואז הוא מסתבך, הוא מסתבך כי הוא סיבך את עצמו, והוא אוהב את הדברים מסובכים, כי הם מראים על אינטלגנציה, ועל הרגשת חוכמה.

מלאכותית, כמובן.

הכל מלאכותי.

אמנם יש בה קצת מין האמת, אך הכל לא כפי שהוא נראה.

הכל.

לא יודע מאיפה זה יצא. פרץ של רגשות תקף אותי הלילה, אחרי שיצאתי עם חברים לראות סרט.

ועכשיו, כשהדמעות שמשום מה הגיעו יבשו, והחושך של החדר לפני השינה מגביר את העייפות, וכשאני חושב על המסמך שפתחתי בוורד והתחלתי לכתוב רק כדי לבטא את הרגשות באחת הצורות שאני מכיר הכי טוב, ומרגיש איתה הכי בטוח- ותוהה איך הוא ייראה בתור פוסט.

ובכלל, הכיוון שהבלוג מקבל עכשיו בראש שלי. מכאני. הרי לא במקרה בסופו של דבר בחרתי בשם הזה, במודע או לא. מכאני. תפוז מכאני. תפוז (אורנג' – אורן) הפועל יותר מתוך רצף של אינסטינקטים בלתי מוסברים ומחשבות מבלי לשייך אותם למה שהגוף עושה וההפך. אדם חצוי שהנפש והגוף מהווים אצלו יינג ויאנג נפרדים – שרוצים אך לא נפגשים. לא משלימים אחד את השני. בינתיים.

להיות אמיתי עם עצמך ועם הסביבה זה לא קל. זה קל למחשבה, לתהייה ולרצון- אך לא לעשייה. במיוחד אם כבר יש לך דרך פתלתלה ובלתי נתפשת לדעת חיצונית שאתה רגיל בה. ולשנות דרכים זה לעולם לא פשוט- במיוחד כשהפקפוקים בכל הדרכים מכרסמים בך לכל אורכה.

אבל אין ממש ברירה, אתה מסתכל על עצמך ורואה שאם בחרת ללכת בכיוון מסויים- גם נפשך וגם גופך חייבים ללכת באותו כיוון, אחרת הכל חסר טעם. הכל חייב להיות שווה. זהה. תואם. משלים.

ואז, נקווה, יהיה טוב.

או לפחות בגדר הנסבל המתקבל על הדעת.

ואז אחזור אל האושר.