ממש לפני כמה ימים נחתי בבית והתפננתי לי במשך כמה חודשים טובים מאז סיום הלימודים... תקופה נפלאה של חוסר דאגות, חוסר אחריות, חיים טובים ועיוורון מוחלט למה שעתיד להיות.

התגייסתי ב25.3.2002, בדיוק לפני עשור.

הצבא הכה בי כמו פטיש לפרצוף. רציתי להיות קרבי, הפרופיל והמוטיבציה היו נכוכים אבל לא היה לי מושג לאן אני הולך. שמחתי על הצבא בעיניים עצומות. בזמנו, במהלך התיכון הכריחו את כולנו לחתום על דחיית גיוס כדי שנלך לישיבות ולא ישר להתגייס. הקטע הוא שלא למדתי בישיבה גבוהה או בתיכון חרדי שתומך בהשתמטות אלא בישיבה תיכונית רגילה של כיפות סרוגות...

מכיוון שמעולם לא הביאו איש צבא שידבר וינאם לנו, אלא רק רבנים, אנשי ישיבות ושבועות ישיבה (שבוע שנמצאים בישיבה שבוחרים על מנת לנ סות אותה ולראות האם היא מתאימה בתור מסגרת המשך)- חוסר הידיעה בכל מה שקשור לצבא היה גדול. מבין החברים הטובים שלי אף אחד לא התגייס עדיין, ואלה שכן היו ג'ובניקים ולא עניינו אותי. סיפורי המשפחה שלי מהצבא היו סיפורי גבורה ממלחמות ישראל ושירות בסיני והיה רחוק ממני כמו סיפורי אלף לילה ולילה ולא היה לי מושג למה אני נכנס. לא ידעתי את ההבדל בין היחידות השונות, את האפשרויות השונות שמוצעות בפניי (אם בכלל) ואת ההיררכיה הצבאית.

ככל שמועד הגיוס התקרב הלחץ רק עלה ועלה. חוסר הידיעה במה שהולך לקרות יכול לשתק. ולי, בזמנו, זה היה אפילו עוד יותר קריטי.

ואז הגיע התאריך. עד היום אין לי מושג איך עשיתי את זה ואיך עמדתי בזה. כבר בבקו"מ פגשתי כל מיני חברים מיום גיוס בודד שהיה כמה חודשים קודם לכן להדרכת חובשים (ואף אחד לא עבר את המיון ולכן לא ציפה להגיע לחיל רפואה) וזה עזר לי להתמודד עם השוק טוב יותר. על היום הראשון בגיוס- זה היה לפני פסח, עשינו הכשרות לפסח במטבחים של הבקו"מ. מים מכל כיוון, סירים בגודל בן אדם, כיריים בגודל של חדר ממוצע, והמון המון קירצופים. זכורים לי גם המון קיפולי שמיכות סקביאיס (עוד לפני שידענו מה זה סקאביאס), שקי שינה, מיטות, אוהלים, ומה לא....

אחרי שבועיים בבקו"מ (לסירוגין- בגלל פסח), הועברנו סוף סוף לטירונות בניצנים ושם בעצם התחיל לי השירות שהמשיך לקורס חובשים קרביים וכו'.

והנה עשר שנים עברו. עשר שנים שהספקתי המון! הספקתי בעצם לסמן וי בכל מטרה שהצבתי לעצמי מאז הגיוס. בין אם זה לסיים את הצבא, פסיכומטרי, טיול, לימודים, תארים שונים, להתחתן וכו' וכו'- כל מטרה בפני עצמה.

אם בשבע דקות אפשר להספיק להחליף לא' וחזרה על ב' (או מגוון פעולות שונות ומתישות אחרות) אז בעשר שנים בהחלט אפשר להספיק את כל התוכניות בעולם.

והנה החודש, כמה ימים לפני סגירת המעגל- אחי הקטן התגייס. ההכנות לגיוס שלו העלו מחדש את כל ההתרגשות הרדומה שהייתה לי לפני הגיוס שלי. הוצאתי מהמגירות המאובקות את כל הציוד שנשאר לי מהגיוס ומהצבא וחלקתי איתו את הידע שצברתי מאז. הוא אמנם התגייס למסלול שונה לחלוטין ממני, וגם באופי הוא אחר, אבל צבא זה צבא, ואם לא השתנה כלום מאז סיפורי סבא שלי, אז כל טיפ יעזור.

היום יש אתרי אינטרנט מפורטים עם כל האפשרויות, את תאריך הגיוס אפשר להזיז בשליחת מייל ולקבל עדכונים לסמארטפון בסמסים, לצבא יש דף פייסבוק לשאלות של מלש"בים ועוד לפני הגיוס אתה כבר יכול לדעת הכל על המפקדים שלך. זה בהחלט לא מה שהיה פעם.

אבל מרגע הגיוס- זה בדיוק אותו חרא. אותו שוק, אותן צעקות מסמלים פוחזים, אותן מיטות עקומות, אותם אוהלים מסריחים, אותו אוכל מגעיל (ואפילו אותן מנות קרב, מאז).

וכל הכנה מוקדמת שתיעשה- לא תצליח להבהיר את המסגרת האטומה והנוקשה שנכנסים אליה מהרגע שעולים על אותו אוטובוס שנוסע 20 מ' ומוריד אותך בעולם אחר לחלוטין ממה שהכרת עד היום.

לפחות המילואים מזכירים לי שזה עדיין לא נגמר...