את הכריכה המעניינת של הספר התחלתי לראות בערך לפני שנה, בפרסומים שונים בעלונים של שבת. קשה היה לפספס את הכריכה הירוקה בין כל ספרי הקודש שמפורסמים שם בדרך כלל. כבר אז סימנתי לי אותו לקרוא בהזדמנות.

לפני כמה שבועות נתקלתי בספר הזה אצל חמי וזו הייתה הזדמנות מצויינת לקרוא אותו סוף סוף.

סגנון הכתיבה הבהיר והפשוט הכניס אותי ממש מההתחלה לתקופה רחוקה שבקלות רבה אפשר לראות בה אקטואלית גם היום, מעל 2500 שנה אחרי. הרב בני לאו (האחיין של הר' ישראל מאיר לאו) מפרט את נבואות ירמיהו, ומסביר אותן בפשטות תוך סימוכין מכלל מחקרים, מאמרים, שיחות ועבודות שונות שנעשו על התקופה ועל הספר.

בגדול, נהנתי לקרוא! זה ספר מדהים שפותח צוהר לפרק זמן קצוב בהיסטוריה היהודית דרך דמות מרתקת ולא כ"כ נגישה באופן פשוט ע"י קריאה שטחית של הספר. הר' לאו מתאר את ההיסטוריה באותה תקופה דרך חייו של הנביא ובכך מקרב אותנו למקורות היהודיים, לאדם (הנביא), ולאמונה.

ירמיהו מתנבא, גוסטב דורה

ההבנה העצובה שלי בתום הספר היא כמו מקריאה פשוטה בתורה- שעם ישראל עקשן, טיפש ומסרב קונסיסצנטית ללמוד מטעויות העבר ומההיסטוריה שלו, גם אם היא כתובה שחור ע"ג לבן וחוזרת על עצמה כבר כמה פעמם. ירמיהו לא סתם נקרא נביא החורבן. מתחילת דרכו, בה בגיל צעיר "נזרק" למציאות נבואית שלא יכל להימלט ממנה, שוטפת אותו הנבואה ואיתה מעשים שונים, פעולות שונות ולעיתים תוך כדי סיכון חייו באופן ממשי. זו תקופה קשה. תקופה של יוהרה לאומית, איבוד האמונה במקום ועבודת אלילים עיוורת. מעבר לכך, זו תקופה רוויית שינויים גיאו-פוליטים המשפיעים לא רק על ישראל, אלא על כל העולם העתיק! אשור, בבל, מצרים- כולם משחקים תפקיד באותן שנים שבסופו של דבר- נחרב הבית הראשון וכל  יהודי ישראל גולים לבבל.

לא מעט מלכים מתחלפים ביהודה וישראל בזמן נבואות ירמיהו, ומכירים דרך הספר את כולם באופן אישי יותר. מרתק לראות את תהפוכות השלטון ואותות השנים דרך סיפור ירמיהו, ועוד יותר מרתק לראות את הסימוכין החיצוניים שמביא הר' לאו דרך מחקרים וממצאים ארכיאולוגיים מאותן תקופות.

לצערי הסוף העגום של הסיפור והספר- גלות היהודים לבבל, סיפור הרצח המזעזע של גדליה בן אחיקם והתלות במצרים מתחילת הספר ועד לסופו- והשיא, חורבן הבית ושריפת ירושלים וסביבותיה ע"י הבבלים - משאיר טעם רע בפה. דכדוך מלנכולי קל ליווה אותי כמה ימים לאחר שסיימתי לקרוא מרוב תהיות על מה שהיה - ואם יכל להיות אחרת.

ההבנה שלי היא שהתוכנית האלוהית היא אחת, אבל ניתנת לשינוי. בסיפור ירמיהו כלו כל הקיצין ולא היה מנוס מהחורבן והגלות [אגב, אירונית, המשפט המקורי הוא: "אמר רב כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים" (סנהדרין צז ב)]. אבל עקשנותם של ישראל- מהמלכים המזגזגים פוליטית, דרך מכובדי העם ("עם הארץ") הנוטים אחר הכסף והכוח, ועד ליהודי הפשוט שכופל את דלתו בעבודת אלילים פשוט מכעיסה.

כמו שהר' לאו כותב בסוף דבר: האחיזה שלנו בארץ תלויה רק בנו ובמעשינו. אם נהיה טובים נישאר ויהיה טוב, ואם לא- נאבד אותה. הפחד שלי הוא מההתנערות מההיסטוריה ושלא נלמד ממנה דבר. קל מאוד להגיד- "זה אנכרוניסטי, זה לפני מליון שנה, זו תקופה אחרת לגמרי" ולבטל בבוז את הזמנים ההם. אבל ההיסטוריה חוזרת, הכל בחיים מעגלי - במיוחד כשראינו זאת כמה פעמים בעבר, בתקופות שונות לחלוטין אחת מהשנייה.

אבל הנקודה הפסימית בה נגמר הספר היא גם האופטימית ביותר שבו. אין יותר אופטימי מאשר הידיעה שהשיבה לציון והישיבה בה לבטח תלויה רק בנו. ולחזון הרחוק של ירמיהו אי אפשר להישאר אדישים:

"כֹּה אָמַר ה', מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה:  כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.  וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-ה'; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם" (לא, טו-טז)

עוד פרטים על הספר

עשה לי טעם של עוד!