קצת לפני יממה, בעשרים לשש בבוקר, נולדה באיכילוב האחיינית הראשונה שלי. צלצול טלפון העיר אותי שעה לפני שהייתי אמור להתעורר ועל הקו היה אבא, שאיחל לי בטון מרוגש - "מזל טוב דוד!" בלי הרבה הבנה מילמלתי- "תודה רבה" עד שבשנייה התעשתתי והבנתי שגיסתי ילדה בשעה טוובה.

"מזל טוב, סבא'לה" איחלתי חזרה ושמעתי אותו מחייך באושר. כשהוא נתן לי את אחי ואיחלתי לו מזל טוב, הוא אמר שהקטנטונת חייכה בפעם הראשונה

אז ככה, פתאום, התווסף לכל אחד מהמשפחה טייטל חדש. אני ואחי דודים, ההורים סבא וסבתא- והסבים והסבתות (שיחיו) - הפכו רשמית לחתייארים.

הלידה הייתה קלה (יחסית)- הגיעו בערב, לקח כמה שעות, ואחרי תקופת רגיעה של אפידורל- כשאבות התפללו והגיעו לקריאת שמע- נשמע קול בכי עמום מחדר הלידה. התינוקת נולדה. 3.200 קילו של מתיקות קטנה וחסרת אונים.

אבא שלי מספר שתוך כמה דקות עשרות סמסים נשלחו מהניידים שלהם ומבול של איחולים החל לטפטף. היא הייתה בשבוע 42 ובשלב הזה כולם היו עם היד על הדופק וידעו שכל טלפון בשעה לא שגרתית אומר שהלידה בפתח.

קטע מוזר עם הלידה הזו- כשאמא שלי הייתה בהריון איתי, גם דודה שלי (האחות הגדולה של אבא) הייתה בהריון. היא ילדה את הבת שלה שבוע בדיוק לפני שאמא שלי ילדה אותי. כלומר היא ילדה בת ואמא שלי ילדה בן - בהפרש של שבוע. בחודשים האחרונים הדור השני - הבת ואשתו של אחי היו באותה תקופה בהריון- והבת ילדה בן שבועיים בדיוק לפני שלאחי נולדה הבת. כלומר הדור השני ילד כל אחד הפכים בהפרש של שבועיים בדיוק. גם אם היו רוצים לתכנן את זה לא היו מצליחים...

להיות דוד זו אחריות. להגיד, כמו כולם, שאני אהיה ה"דוד המגניב שהילדה הכי תאהב" זה קל, אבל ליישם זה משהו אחר לגמרי. אתמול בערב, כשהלכנו לבקר אותם בבית החולים ראינו אמא טרייה ותשושה ותינוקת קטנטונת, חמודה, ולא לגמרי מודעת למה שהולך סביבה. קנינו לה מתנות מפנקות וכירכרנו סביבה עם מצלמות כאילו היא מינימום איזה סלב שהגיח במקרה לרגע לחדר.

היתרון הגדול לדעתי בתור דוד הוא להנות מכל העולמות בלי שום מחיר. בעוד שההורים שלה לא הולכים לישון בתקופה הקרובה ולהיות תשושים כרונית מטיפול בקטנה, וההורים שלי הולכים להיות סבא וסבתא במשרה מלאה (וכמו שאבא שלי הגדיר את זה- מועדון הסבים והסבתות זה מועדון שנכנסים אליו בחינם אבל יקר מאוד להיות בו), אני ארים אותה, אחבק אותה, אטייל איתה, וברגע שהיא תבכה או תמלא את החיתול- הופ, להורים..

שינוי הסטטוס מרגש, וקשה לי לדמיין איך זה יהיה כשאהיה, בע"ה, בנעליים של אחי..