קשה להתבגר. במיוחד אם
אתה אוהב את התהליך עצמו ונוצר כל יום בידיעה שהוא לא יחזור.
ואני מאוד אוהב את
התהליך. מרותק אליו, אפילו.
מה ז"א את התהליך?
ובכן, אם להיות ממוקד יותר, אני אוהב את כל מהלך ההתבגרות, את כל השלבים השונים
שעוברים במהלך התקופה של ה"ילדות" (= "תקופת התום", נגיד, שכל
מה שמעניין אותך זה מה אמא מכינה בצהרים ומה הסרט הבא שתלך אליו- בלי שום מחוייבויות
או אחריות), דרך תקופת ההתבגרות הארוכה, שהולכת וצוברת בגרות, אחריות, ביטחון
עצמי, חוסן אישי, עומק אישיותי וערך עצמי (מי יותר ומי פחות, מי עם יותר מודעות
עצמית ומי ללא)- ועד לרגע שאתה מסתכל אחורה ואומר, רגע, לאן עפו עשרים השנים
האחרונות?!
אז בעוד פחות מחודשיים,
גם לי זה יקרה. ממקום גיל 30 אני אסתכל אחורה ואתהה מה עבר אליי ולאן אני ממשיך
מכאן. וזה לא שאני עושה את זה כל שנה (או כמה פעמים בשנה), כן?
פשוט חשבון נפש של עשור
זה לא דבר של מה בכך.
משבר גיל אני לא חושב שיהיה לי, מהסיבה הפשוטה שבעשור האחרון אני משתדל למנוע אותו
בכל מחיר. לא בלהיות פיטר פן- אלא בהגשמת כל חלומות הילדות שלי אחד אחד ואם לא
חלומות ילדות אז לפחות בהישגים ממשיים שהיו פעם תחת הכותרת "2 do" והיום הם עוד שורה
מחוקה ברשימה ארוכה.
אם אני לא טועה, לפני כמה
ימי הולדת כתבתי רשימה חלקית מתוכה.
אז נשארו לי עוד כמה.
בעיקר הרציניים שבהם, שצריך בשבילם זמן, כסף ומזל- ואיתם אני אפתח, בע"ה, את
העשור הבא.
העניין הוא ששינוי
הקידומת וחשבון הנפש שלו הם לא הדבר היחיד שהשתנה אצלי בשנים האחרונות.
המציאות עצמה משתנה ללא
הפסק, כמו אלגוריתם מורכב ואקראי שתוצאות פעולותיו לא ידועות אבל צועדות ומתפתחות
ללא הפסק הלאה. כמעט כל תחום בחיים השתנה בעשור (או שניים) האחרונים. וזה לא שהקצב
איטי כמו בעבר, אלא רק הולך ומתגבר. הכל מהיר יותר, חזק יותר, מיידי יותר. קצב
החיים הופך למטורף. ואני לגמרי לא חושב שזה בגלל היכולת שלי להכיל אותו אלא ההפך-
הוא ככה אם אני עוקב אחריו ואם לא. ההרגשה היא שמירוץ העכברים התחיל ואם אני לא
אעמוד בקצב אני אמצא את עצמי אי שם מחוץ למבוך... וזה לא מקום שאני רוצה להיות בו.
וזו הסיבה העיקרית שאני
כבר בקושי כותב כאן, תכנים אחרים ממלאים לי את הזמן- חלקם (כמו עבודה, אישה או משפחה)
ממלאים יותר וחלקם (כמו פייסבוק, אינסטגרם או וואטסאפ) ממלאים פחות. המשותף לכולם
הוא חוסר הזמן וחוסר הסבלנות של הצד השני להכיל/לקבל/לשמוע. אתה חייב להיות קצר,
תמציתי, ממוקד, רהוט- אחרת הפוקוס מתרחב, תשומת הלב מתערערת והמצלמה עוברת הלאה.
וזה משהו שאני מרגיש בכל תחום בחיים. אין זמן לשקוע, לעצור, לשים רגל על רגל ולא
לעשות משהו "חשוב". הכל חשוב. הכל דחוף והכל מיידי.
אין זמן כמו פעם פשוט
לשבת ולחשוב או לתהות, ובודאי שלא לשפוך את המחשבות והתהיות על הנייר. ולרוב זה
בסדר כי יש הרבה פחות מחשבות. התבניות המוכרות שפיתחתי בתקופות שהיה יותר זמן
משמשות אותי לשפוך לתוכם את המציאות ללא הרבה עיבוד או מחשבה ובכך לקטלג, לעבד,
לערוך ולהסיק מסקנות ולהגיב להם - במהירות רבה יותר. יש יתרון, וודאי, יש יעילות
מוכחת.
אבל באיזה מחיר?
האם אני רוצה להגיב
למציאות אוטומטית? לקבל אותה ולהקיא מסקנות בלי לעצור? האם אני סומך על תבניות
העבר שישמשו אותי באופן יעיל ונכון גם היום? האם הן רלוונטיות?
שאלות קשות, וכאמור- אין
הרבה זמן לעסוק בהם- או עם מי.
אף אחד לא אוהב היום
"להתפלסף". זה לא יעיל, לא כלכלי וגוזל יותר מידי זמן. וזו בדיוק הסיבה
שמחלקות מדעי הרוח מצמצמות פעילות או נסגרות כמו גני אירועים אחרי הגשם.
פעם, בימי הפורומים
באינטרנט, כשהיה לאנשים מה להגיב היית מנהל דיון פורה ועמוק על כל מיני נושאים.
אנשים היו נותנים את דעתם, מנמקים, מסבירים, מתווכחים - ובכך היית לומד ומתפתח.
עם הזמן, החלפת הדעות-
כמו גם הויכוחים הצטמצמו ל104 תוים, בSMS. הכל היה תמציתי יותר
וממוקד. הרבה מהעיקר הלך לאיבוד בעריכה וכך נשאר רק הבסיס, ההארד קור. הדוגמא הכי
טובה היא לקבל מסרון "ערה?" בלילה ולהבין בדיוק את הכוונה, המשתמע,
המסר, והתוצאות.
היום- כל התגובה והחלפת
המסרים מצטמצמים ל"לייק" אחד בלבד. איכות נמדדת בלייקים, דעתנות
נמדדת בלייקים, פופולאריות נמדדת בלייקים. בן אדם אפילו לא צריך לדעת קרוא וכתוב,
פשוט להבין את המבנה המורפולוגי של היד שלו ומה המשמעות שהיא סגורה והאגודל בולט
כלפי מעלה.
אז מבחינות רבות אני מניח
שההפך מתחילת הפוסט הוא הנכון- דווקא קל מאוד להתבגר.. אפשר להיפטר ממליוני
תאי מוח מיותרים בשלווה- כל מה שצריך זה לשמור על עין אחד טובה ועל אצבע מקלידה.
האבולוציה תדעך עם השנים, כמו הגוף האנושי.
אז אולי זה כן פוסט
אופטימי אחרי הכל. כאשר אין ציפיות מהעתיד - הוא רק יכול להפתיע לטובה.
חלומות, מישהו? אני בטוח
שבעשור הבא בחיי הם יענו לא ע"י הרגליים או המוח אלא ע"י מציאות מדומה
והארנק שלי.
נחיה ונראה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
