קמתי היום בבוקר עם מצב רוח פיוטי משהו. כנראה
שינוי מזג האויר הזה, המעבר מקור לחום עושה את שלו והנפש פורחת יחד עם הגוף.

אני מת על התקופה הזו, אין על עונות מעבר. כמו
סוכות רק הפוך- לא עוברים מחום אימים לטמפרטורות נוחות יותר (לפני שכבר אי אפשר
ללכת יחפים בבית בלי להתעטש), אלא מהתעוררות ושינה עם חימום - להתחממות כוללת של
האויר. נכון שיש ימים של גשם וצניחה של הטמפרטורות, וימים של אובך מחניק בלי שמש
וגשם של לכלוך, נכון שהארון מבולבל מינית וכולל סוודרים וצעיפים לצד מכנסיים קצרים
וגופיות, ונכון ששיטת הבצל כבר מזמן הפכה לחוק מחייב בעונות האלה - אבל עם כל אלה
(כולל שפעת המזגנים שמתחילה להתעורר), אין על התקופה הזו!

לצאת החוצה, מהדירה הקרה אל האוויר החם, לריחות
הפריחה, לעקצוצים בעור מקרני השמש החמים... מיד מעלה חיוך על הפנים.

תקופה מושלמת לטיולים- בכל הארץ, לתכנונים,
לתוכניות לעתיד, להתחדשות - ולאהבה.

האישה סיימה השבוע מרתון ארוך מאוד ועמוס מאוד
של לימודים שכלל שבעה סמסטרים רצופים (כולל קיץ), בחינות בלי הפסקה, עבודות, מועדי
ב, ג, מיוחדים ומה לא- וסוף סוף יש לנו תקופה רגועה יחסית של ביחד.

סוף סוף קיבלתי את אשתי חזרה.

הפוש האחרון היה בשלושת החודשים האחרונים והיה
מאוד אינטנסיבי ומייגע, גם לה, גם לי, וגם לזוגיות שלנו.

לא היה קל עם הלימודים הקשים, עם שיעורי הבית,
המרתונים אל תוך הלילה, שיחות הועידה הארוכות בסקיים עם חברים ללימודים, המועדים
הנוספים, התמיכה כשקשה, הקושי בשילוב החיים עם הלימודים ועם העומס, הוויתור כמעט
על חיי חברה, שילוב העבודה והלחץ בלחשוב על העתיד וההמשך. לא היה קל בכלל.

ואני גם לא מאמין שיהיה פחות קשה,, שגרה תתחלף
בשגרה אחרת. מי שאוהב להיות בסביבת אקשן, תמיד ידאג איכשהו (גם אם לא במודע)
שהאקשן יימצא בחברתו. אבל אני שמח שהזוגיות שלנו צלחה (בהצלחה רבה אפילו!) את
התקופה הזו, ועברנו אותה בשלום.

אני מאוד גאה באישה שלי! אני לא חושב שהיא
מוזכרת כמעט בבלוג הזה, אולי כאנקדוטות פה ושם, אבל בקצת יותר מארבעת השנים
האחרונות יש לה חלק משמעותי מאוד בחיים שלי. באיסרו חג של פסח (המימונה), לפני
ארבע שנים הצעתי לה נישואין, ומאז אנחנו יחד בטוב וברע, בבריאות ובחולי, בקשיים
וגם, ובכן, ברגעי השמחה.

מנערה צעירה, מבולבלת אך מאוד בוגרת אני רואה
איך היא הופכת לאישה חזקה ומחושלת, כזו שאני גאה לעמוד לצידה ברגעים כמו היום,
לקראת סופו של המסע הכ"כ מפרך הזה שכבר הפך להיות חלק מהזוגיות שלנו, ורואה
איך היא מתמודדת עם החיים שבחרה לעצמה בכוח רצון עילאי ובהתמדה מעוררת הערצה.

לא הייתי מעיז לבחור בדרך ובמסלול הלימודים
המפרך שלה, וגם לה היו לא מעט חששות בהתחלה, אבל עם הזמן אני רואה שהכל מתחיל
ונגמר בהחלטה הראשונית וב"תיחזוק" שלה לאורך הדרך.

אני אוהב אותה, ובשלוש
מילים קצרות אפשר לסכם את כל הפוסט הזה, אבל מכיוון שהיא לא קוראת כאן, אני אקום
עכשיו מהמחשב ומשיר ההלל הוירטואלי הזה, אגש אליה, אתן לה נשיקה וחיבוק חזק ואזכיר
לה את זה.

כמו שאני משתדל לעשות בכל הזדמנות מאז שאני
מכיר אותה.