זהו ללא ספק הקשר הארוך ביותר שהיה לי מעולם. הוא התחיל במקרה, כמו כל סיפור טוב: בהזדמנות מקרית שמומשה בהצלחה. ומאז רק פרח.

אני מדבר כמובן על הקשר עם מועדון הטאקוונדו של סִינַי ברעננה.

לא מעט כתבתי פה על האימונים המהנים בטאקוונדו לאורך השנים. המעבר בין החגורות הצבעוניות השונות, הקפיצות, הבעיטות המיוחדות, האימונים מחוץ למועדון, קורס ההדרכה בוינגייט, העבודה כעוזר מאמן ומדריך לקבוצות שונות (מגיל 3 ועד 93), בוחן בלא מעט מבחני חגורה שונים ותחרויות וכלה במבחן חגורה שחורה לפני כחמש שנים.

מאז החתונה האימונים ירדו לפעם בשבוע (ולא הצלחתי להעלות לפעמיים מאז), ואני מניח שגם רמת הכושר נפגעה, אבל לפחות אני מתמיד ולמרות השינויים הרבים במהלך החיים (לימודים, עבודות, שגרה וכו')- סגרתי עשור שלם.

אני מניח שלכל מי שלומד אומנות לחימה כלשהי יש סיבה מדוע הוא עושה זאת, ויכול להיות שבמהלך הזמן, ככל שמתמידים הסיבות משתנות.

אחת הסיבות שאני כ"כ נהנה היא שהטאקוונדו פשוט מתאימה לי. אני אוהב את הקפיצות, את עבודת הרגליים, את הקלילות, את הכושר המגוון, את האימונים השונים כ"כ אחד מהשני, ואת הטכניקה המעניינת.

סיבה אחרת להתמדה היא אבא שלי. כבר עשר שנים של הרגל קבוע- נוסעים, מתאמנים, עובדים לרוב אחד עם השני (או סתם שומרים אחד על השני), מדברים, מתעדכנים, מקטרים, ולפעמים סתם שותקים יחד.

מההחלטה המשותפת ללכת לאימון ניסיון אי שם בפברואר 2004 כמעט ולא נפרדו דרכנו. אפילו לקחנו את זה צעד קדימה ועברנו את קורס המדריכים בוינגייט יחד (במקביל ללימודי התואר הראשון שלי) הייתה תקופה של הטיול לניו זילנד שאבא התאמן בלעדיי (ובינתיים עשה קורס שיפוט לאומי ומבחן חגורה שחורה), הייתה תקופה שאבא קרע רצועה צולבת בברך והתאמנתי בלעדיו, הייתה תקופה של פגיעה בגיד של הבוהן שלי שהשארתי את אבא לבד במערכה ועכשיו יש תקופה שהעין של אבא מתאוששת (היפרדות רשתית), ואני נוסע לבד.

הרבה יותר קל לנסוע בשניים. כמובן שהיה הרבה יותר קל כשהיינו גם יוצאים מאותו בית ומתארגנים יחד אבל גם בדירות שונות הלוגיסטיקה אפשרית כל עוד אנחנו נפגשים יחד שם. כשיושבים בסוף יום על הספה, חצי נרדמים חצי נמרחים עליה ולא מתחשק לצאת בקור/חום החוצה ולהזיז את הגוף, בסופו של דבר יוצאים רק כי יש מישהו שדוחף אותך לקום ואתה לא רוצה לאכזב אותו. לא מעט פעמים כבר הייתי סגור על עצמי לפספס אימון (כנ"ל אבא) ובזכות השכנוע בסוף זה כן יצא לפועל.

בכלל, ימי שלישי (בהתחלה, וראשון בהמשך) הפכו לימים מקודשים, כאלה שאפילו המשפחה יודעת לא לקבוע בהם בר מצוות ואירועים כי אנחנו פשוט לא נגיע. במקרי חירום מיוחדים אפשר להגיע ביום אחר (נגיד רביעי במקום בשלישי) אבל עדיף כמה שיותר להימנע מהאפשרות (כי לרוב היא קיימת רק בתיאוריה ואז ברביעי התוכניות מתחרבשות).

ההתמדה חייבת את עצמה לקביעות.

ימי שלישי הם ימים של טאקוונדו. הרבה מבוגרים באו והלכו במהלך השנים, חלקם חזרו לכמה אימונים או תקופה, חלקם הגיעו אחרינו ונשארו עד לחגורות מתקדמות. לחלקם יש סיפורים מדהימים! אחד המבוגרים הוא א', הייטקיסט בשנות הארבעים שהגיע עם תלות גדולה במשקפיים, קוצר נשימה, שיווי משקל ממוצע וקואורדינציה של הייטקיסט בשנות הארבעים עם תלות גדולה במשקפיים. הכוח שלו להתמיד- גם כשהתחתן ועשה שני ילדים עד לחגורה השחורה היה גדול. אם היה לי סרטון להראות אימון קפיצות סטנדרטי של אז והיום זה נראה כמו שני אנשים שונים לחלוטין. כל הפרמטרים הפיזיולוגיים שלו השתפרו. הגמישות, הכוח, המהירות, הסיבולת- הכל. לראות אותו עושה קרב מול נער בן 18 שהיה אלוף ישראל נותן אך ורק גאווה. הדרך שלו מדהימה. הוא מגיע כל שבוע (ובתקופות שהוא יכול גם פעמיים בשבוע) עם חיוך ענק, מתאמן גם כשקשה מאוד ולמרות הרבה הפסקות, ולא מקטר גם כשעובד עם חבר'ה הרבה יותר צעירים ממנו.

אבא שלי, אגב, הוא התלמיד הותיק המבוגר ביותר. הייתה תקופה בשנה שעברה שהגיע מישהו מבוגר ממנו להתאמן והתמיד קצת, אבל השנה עדיין לא ראיתי אותו חוזר לאחר הקיץ.

בע"ה שיהיה לכולנו רק בריאות כושר ואושר.

אני לא יודע עוד כמה אצליח להתמיד באימונים, במיוחד אם אבא שלי ייעדר מהם תקופה ארוכה, או שהמשפחה שלי בע"ה תתרחב, אבל דבר אחד בטוח: מחיידק הספורט והכושר אי אפשר להבריא. חיידק ידידותי אמנם, אבל לא מזינים אותו באקטימל.