בערב חג הפסח השנה הרגשתי מקרוב מה זה להיות בני ישראל. אמנם לא במובן המקובל של מכות, שאילת תכשיטים יקרים מהשכנים, דם על המשקוף וכו' אלא יותר בקטע של הבריחה המהירה.

קרוב של אשתי נפטר בחו"ל. הוא היה מבוגר מאוד והלך פתאומית מהתקף לב. לא הייתה ברירה אלא להטיס אותו מהר לכאן ולעשות את ההלוויה לפני החג. המשפחה התכנסה בכמה מקומות בעולם ואף אחד לא יכל, בהתראה כ"כ קצרה לפני החג להגיע לארץ עם הגופה פרט לשני נכדים. ההתארגנות הייתה מהירה והם היו על המטוס הראשון ארצה, הנחיתה הייתה צפויה לארבע בבוקר בערב החג.

אשתי, יחד עם אימה והדוד ביררו מה לעשות. מסתבר שהנפטר קנה שמונה (!) קברים בבית העלמין בצפת (!!) והוא עתיד להיקבר שם, לצד אשתו שנפטרה לפני כמה שנים (גם כן בפסח). מה שאומר שצריך לנסוע לצפת כי הלוויה עתידה להיערך בשעות המוקדמות של הבוקר בצפת. הדוד ושני הילדים התגייסו והחליטו לנסוע. אשתי, האמא והסבתא החליטו לא לנסוע (הסבתא, אחותו של הנפטר, מבוגרת מאוד ולא רצתה לנסוע אז אשתי נשארה איתה)- גם ככה כל מה שהיה חשוב זה מניין גברים כדי לומר קדיש.

הבעייה הייתה שאף אחד לא רצה לקחת על עצמו את האחריות של לנסוע בשעות כאלה לנסיעה ארוכה לצפון (שלא לדבר על רכב שמסוגל לעשות זאת). אז התנודבתי למשימה.

התעוררתי בשתיים לפנות בוקר, בשלוש כבר הייתי בת"א, הורדתי את האישה אצל הסבתא ואספתי את שלושת הטרמפיסטים שלי ויצאנו צפונה.

הדרך הייתה חשוכה וריקה. אני מת על השעות האלה בכבישים...

שמתי ווייז ולפי הצפי בשתי דקות לחמש היינו צפויים להגיע לבית הקברות של צפת.

מאז הצבא, בימי המשמרות המשונות והנסיעות בלילה התאהבתי בנסיעות הליליות. הכל שקט, ריק, בכל הדרך פגשנו אולי ארבע משאיות.. הכל היה פנוי. בקלות דוושת הגז יכלה להיסחט עד הסוף אבל גודל האחריות השאיר אותי ערני על ההגה.

לקראת ההגעה לצפת, ראינו שעדיין חשוך ושהמטוס אמנם נחת אבל המשלחת עדיין לא יצאה צפונה, החלטנו לקפוץ ולהתפלל בקבר הרשב"י במירון.

אמנם אי אפשר היה להניח תפילין עדיין אבל בהחלט אפשר היה לספוג את אווירת המקום ולהתפלל קצת בשקט.

בפנים, בצורה מפתיעה משהו, היו אנשים! רובם היו הזויים רגילים לאזור צפת (כאלה שישנו מצונפים לצד השולחנות והסטנדרים, או כאלה שהלכו ומילמלו לעצמם, בוהים באוויר), אבל היו גם כאלה עם מבט מפוקס בעיניים, שהלכו להם בחולצות קצרות של סיירות בקור המקפיא של חמש לפנות בוקר במירון.

עמדתי באחת המרפסות ובהיתי באופק. כשהוא החל לאט לאט להתבהר ויער העצים המדהים בהרים מסביב הפך משחור עמוק לירוק אביבי, קולות הציפורים התחזקו והאופק נצבע בגוונים המיוחדים והזהירים של הזריחה, חייכתי לעצמי ולקחתי כמה נשימות עמוקות, מנסה להכיל את כל הטבע הבריא הזה.

התפילה שם (בינתיים הצטברו עוד כמה עשרות אנשים במתחם כך שהיו אולי חמישה- שישה מניינים במקביל) הייתה אחת המרגשות שהתפללתי לאחרונה. בסוף התפילה מישהו סיים מסכת וזיכה את כל הבכורות (שאמורים לצום) בפטור.

בזמן שחיכיתי ששאר החבורה תתארגן ותסיים עם התפילות האישיות ואמירת פרקי התהילים עליתי לגג וחיסלתי את החמץ שהאישה דאגה לשים לי בתיק לשעות הקשות של הבוקר. השמש חיממה לאט את האוויר הקריר והנקי וההרגשה הייתה מושלמת.

פתאום קיבלתי טלפון שהשיירה השתחררה מהמכס ועושה את דרכה צפונה. היו לנו איזה שעה וחצי לפחות לשרוף.

אז קפצנו לארוחת בוקר קלה ונסענו לעיר העתיקה בצפת.

משונה ללכת בשמונה בבוקר ברחובותיה הצרים של צפת העתיקה. הם אמנם היו נקיים ונעימים, אבל ללא נפש חיה. החנויות היו סגורות, מרכזי המידע לתיירים ואפילו האטרקציות עם השלטים הצבעוניים היו שוממים. טיילנו לנו ברחובות, נהנים ללכת לאיבוד בין הסמטאות, מידי פעם נגלה נוף ירוק באופק בין כמה מרפסות רעועות. בשמונה וחצי קיבלתי טלפון שהשיירה הגיעה לבית הקברות בצפת.

תוך רבע שעה הצטרפנו אליהם ואז הבנתי כמה חשובה הייתה המצווה שעשיתי.

בלעדינו פשוט לא היה מניין.

היו שני קברנים, שני הנכדים, נהג האמבולנס המיוחד שהסיע אותם משדה התעופה, נציג ישיבת מיר שהבן של הנפטר היה פעם מתרים גדול שלה, ומישהו שבמקרה היה שם ובא להגיד קדיש.

ברגע שהגענו עזרנו להוציא אותו אל רחבת ההספדים. אמנם לא נהוג להגיד הספד במהלך ניסן (ועוד זה היה ערב חג) אבל הנכדים אמרו כמה מילים מרגשות (שהעבירו דרך הטלפונים ישירות לחו"ל) על האיש שאני כלל לא מכיר.

עזרתי להרים אותו אל הקבר ותוך עשר דקות של אמירת קדיש (בעצם, אך אחד מהאבלים שנשארו לא היה בלוויה..), תהילים, וגריפת החול אל הקבר הכל הסתיים.

אז היה לי קצת זמן להסתכל מסביב ולהנות מהנוף המדהים שבית הקברות הזה צופה אליו. הרים ירוקים באופק, מיסט ערפילי עדין של בוקר משוטט בין הקברים, מרחוק קברו התכלכל של האר"י ניצב מעל כל השאר- ולמעלה, בתיה של צפת על ראש ההר. אם כבר להיקבר, אז בהחלט במקום כזה ולא בקבורת הקומות של ירקונים...

ניצלנו את ההזדמנות לפני הנסיעה הארוכה חזרה למרכז ושרפנו את החמץ לפני שהזמן המותר יעבור. פשוט תפסנו פינה קטנה בצד בית הקברות והוצאנו את שקיות הקרטון שהבאנו איתנו מהמרכז. יהודי אחר הצטרף אלינו ושרף את האפיקומן משנה שעברה פלוס כמה פיתות וביסקוויטים. מסתבר ששריפת חתיכה מהאפיקומן של שנה שעברה זו סגולה כלשהי (שלא מצאתי לה הסבר ברשת), שדווקא נראתה לי נחמדה אז שמרתי את האפיקומן של השנה בתקווה שהוא (ואני) נחזיק מעמד עד לביעור החמץ של תשע"ה.

וזהו. חזרנו בשלום למרכז. ואחרי מקלחת קצרה ושנ"ץ של שעה וקצת הייתי כמו חדש. היום היה עוד ארוך וליל הסדר הסתיים אחרי חצות באותו יום.

העיקר שהמצווה שבאה לידי לא החמיצה!