בהסתכלות אחורנית על החיים שלי אני מגלה שבצורה מפתיעה (גם אם אתה לא נאיבי) חברים איכזבו אותי מספר דיי גדול של פעמים. אני כותב את הפוסט הזה בהשראת הבורג, אך מסיבות שונות לחלוטין ועם לא מעט כאב לב.

אכזבות כלליות, ולא רק הברזות קטנות (שהם מעצבנים לכשלעצמם), גורמים לך כל פעם להעריך מחדש את הסביבה שלך ואת עצמך. הערך העצמי שלך נמצא במבחן והבטחון העצמי בביקורת- אחרי הכל, אתה עומל ועובד הכל למען החברים שמסביבך, האנשים שאתה אוהב ומעריך, יוצא מכלך במבצע סוציולוגי לוגיסטי מורכב כי חשוב לך שכולם יבלו ויהנו, ובסופו של דבר הלב שלך נשבר.

אולי הרבה פעמים הבאתי את זה על עצמי כשהייתי כ"כ עסוק ברצונות הסביבה והתעלמתי מהרצון שלי. אם הייתי עושה פשוט משהו שאני אוהב ורוצה לעשות לא היה אכפת לי שההענות דלה כי אחרי הכל אני עדיין הייתי נהנה. וכשאתה עושה משהו בשביל אחרים, כשהם לא מגיעים, אתה מאבד את עצמך דיי מהר.

ומצחיק, שמאחורי כל ההומור והאופטימיות שהייתי רווי בהם בשנות ההתבגרות שלי כל דבר כזה היה שובר אותי מחדש ועדיין לא הייתי לומד. תמיד לרצות את הסביבה.

הייתי בוועד ואפילו היו"ר של המועצה בחלק משנות הלימודים, תמיד ארגנתי ודחפתי לעשייה. בחטיבה היו כאלה בוועד שהיה אכפת להם יותר ממני ורק שמחתי לתת את שלי ולעזור ובתיכון הרגשתי בודד בצמרת.

טוב, התיכון היה משהו שאני לא אוהב לדבר עליו, תיכון דתי, (ישיבה תיכונית) שנמצאת בר"ג, וכשבאתי מסביבת הרצליה-רעננה ומחטיבה איכותית ומגובשת שמגיעים אליה אנשים מכל הארץ ומשום מה (או יותר נכון מהעדר אופציות) נפלתי אל תוך היקום המקביל הזה שלא יכולתי לצאת ממנו בר"ג. הלם תרבותי היה לי, בלשון המעטה, וסבלתי ממנו עד תעודת הבגרות. מכל הביקורת שיש לי כלפי המערכת בכלל, התיכון בפרט, האנשים והיחס אני אפרט רק את מה שרלוונטי.

כמו שכתבתי מקודם, ארגנתי כמה דברים בתור היו"ר. חלקם הצליחו מעבר למצופה, אך הרוב נכשלו כישלון חרוץ. עד היום אני לא ממש מבין למה.. בזמן הצבא הפסקתי להאשים את עצמי כשהבנתי סוף סוף שהבעיה היא לא (רק) בי אלא באותה סביבה ספציפית אך עדיין לא הצלחתי להפנים.

והנה בעודי כותב שורות אלו פעמון הדלת צלצל.

חברים טובים זו בעיה. אתה אוהב אותם והם אותך, אתם קשורים בנפש ואם עברתם נסיונות של חברות אמת אתם באמת יכולים לסמוך אחד על השני; אבל אין מה לעשות, כשמכירים בן אדם כ"כ טוב הוא בקלות עולה על העצבים. מאוד בקלות.

סה"כ החברים הטובים שלי עומד כיום על שבעה. שבע בום, אם תרצו.

לל"ג בעומר הזה לא היו לי תוכניות מראש, כמו כל חג בזמן האחרון.. מרוב הסתלבט שיש מאז השחרור כבר אין את החשק הזה שהיה בזמן המסגרות הקודמות "לצאת", "להתאוורר", ו"לחגוג". בצהרים אמא אמרה לי שהם הוזמנו לחברים, אחי הבינוני חזר מהצבא ויוצא לחתונה ואחי קטן יוצא למדורה עם חברים.

"אז הבית שלי?", חשבתי, סבבה! נזמין חברים נעשה על האש.

התקשרתי לשבעת החברים (יותר נכון multi SMS.. המצאה גאונית!) ומתוכם- לאחד יש פסיכומטרי והוא חייב להשלים חומר, אחד אמר שיש לו התחייבות קודמת אבל זה ייקח כלום זמן והוא יגיע, שלושה התלהבו מהרעיון ושמחו שמארגנים משהו, על אחד וויתרתי מראש כי הוא בישיבה מרוחקת ולאחרון מסתבר שאין פלאפון ואי אפשר להשיג אותו.

אז עם צפי לארבעה, סבבה.

מתוך הארבעה יש אחד שהוא עצמאי, שניים שקשה להם לחשוב בלי השלישי ושלישי שלא נמצא כרגע ליד השניים (אלא בהתחייבות קודמת) ולכן קשה להם לחשוב לבד.

טלפון (אחד מהשניים שקשה להם לחשוב לבד):

"שמע, אנחנו צריכים לדעת מה קורה עם [ההוא בלי הפלאפון] כדי לדעת מתי לצאת"

אבל אין לי מושג מה קורה איתו, לא הצלחתי ליצור איתו קשר...

"אז מה עושים?"

לא יודע.. בוא נצא מנקודת הנחה שאין אוטו..?

"אין אוטו?? זה משנה לגמרי את התוכניות.. איך נקנה דברים? איך נגיע אליך??" (בהיסטריה משו..)

אמרתי לך, אם אין לך חלק ממה שביקשתי להביא (שתיה, סלטים) פשוט אל תביא.. יהיה בסדר, ולגבי ההגעה- אתם שניכם גרים שני מטר מהרכבת, יש מוניות שירות ואוטובוסים כל הלילה.. גרושים....

"כן.. אבל בתוכניות.. צריך.. אממ.."

שמע, אתה לא בונה פה פצצה, כולה אוטובוס אחד אליי.. לא מסובך

"טוב! (בכעס) אני אדבר איתך כבר"

אחרי חצי שעה (כבר איזה עשר וחצי) מתקשר השלישי, המוח של השניים: "תראה, לא היה נעים להם להתקשר... זה לא שהם כועסים עליך (?!?) או משהו.. אבל יש להם בעיות עם תחבורה ולא נראה לי שהם יבואו..."

"מה?? תגיד, אתה שומע את עצמך? מה קשה בלקחת מונית שירות??"

"כן.. אבל אני לא לידם עכשיו.. אני יודע שאתה תבין"

"כן, מבין.. וחבל שאין להם ביצים להתקשר אליי ולהגיד לי בפנים... התאכזבתי. מה קורה איתך?"

"אני עדיין ב[התחייבות הקודמת] גם לי לא מסתדר עם הנסיעות, אני קצת יותר רחוק מהם, לא נראה לי שאני אבוא".

סגרתי את הטלפון וסיננתי "איזה אידיוט!" לעצמי על ההוא ש"לא היה נעים לו להתקשר אליי", מה, בן אדם- אין לך עמוד שידרה?? ממה אתה מפחד??? מה הבעיה להרים קצת את הקול ולהגיד מה שאתה חושב??? חשבתי שאנחנו חברים טובים... חברים מספרים אחד לשני מה שהם חושבים גם אם זה לא תמיד חיובי! אם נפגעת שצעקתי עליך או באמת התלבטת איך להגיע או אלוהים היקר יודע מה עבר לך בראש, פשוט תגיד!!

בקיצור, זה בדיוק היה אחד מאותם רגעים שאתה עוצר, יושב ועורך חשבון נפש קצר בנוגע לחברים שלך. זה היה סוג של קש, היה קש כזה לא מזמן ולמדתי ממנו המון. לא רק על חברים שלי אלא בעיקר על עצמי, והסקתי את המסקנות שלי מאז.

המסקנות שלי מכאן הרבה יותר פשוטות. דבר ראשון אני אפסיק להשקיע מעל ומעבר, דבר שני, לא ארגיש רע כשאבריז להם, ודבר שלישי לא אשכח להם את זה J

אז ישבתי ליד המחשב, לבד בבית עם ציוד מוכן למנגל ואלכוהול ב"שלוף", מאוכזב ועצבני כשהאינטרקום מצלצל. החבר [העצמאי] הגיע, סיפר על העבודה החדשה שלו והיה נחמה קטנה להרגשה. פתאום האינטרקום שוב מצלצל, זה ההוא בלי הפלאפון שלא הצלחתי להשיג. מסתבר שהחבר שהיה אצלי הצליח להשיג אותו והוא הגיע למרות הכל. לא ראיתי את החבר הזה מאז הטיול לאילת בחפש"ש לפני חודשיים...

התעדכנו, הוא זכר להביא לי תמונות שהבטיח מהטיול, עשינו על האש, אלכוהול, בקיצור- היה אחלה, ממש נהנתי הערב, והלקח הכי חשוב שהפקתי זה שבפעמים הבאות שאני אארגן משהו וארצה לחלוק איתו אחרים בתקווה שגם הם יהנו, עדיף לדאוג לאיכות על פני כמות.

זה או למצוא חברה ולקחת פסק זמן מכל השטויות של החברים.