במידה ונינג'ה אדומה תוקף אותף בחדר עצום מימדים עם תמונות מחליאות של אנשים מתים על הקירות מסביב ורוצה להרוג אותך עם חרב מצוירת תוך כדי שאתה מנסה לברוח ממנו במירוץ מכוניות מעגלי – זה סימן שאתה משחק בפלייסטיישן *קצת* יותר מידי.
הסיוט הזה, שהעיר אותי בבוקר עם תחושת בחילה קשה וסחרחורת (אני לא יודע על מה דרכתי בחלום אבל הייתה לזה תחושה של כל מליוני הגופות המרוטשים שהרגתי במשחק של הסימפסונים), גרם לי לחשוב פעמיים לפני שרצתי לגמור את השלב שהפסקתי לילה קודם בשלוש לפנות בוקר.
התמכרות לפלייסטיישן גרועה בדיוק כמו התמכרות למחשב. מי מכם שמרגיש לפעמים את המקלדת מדגדגת לו באצבעות כשהוא רחוק ממנה יודע על מה אני מדבר, ואם לא- אז לפחות תודו שכיף לשמוע את הקליקים של העכבר סתם ככה.. J
מי מכם שלחץ כרגע על העכבר כדי לשמוע את הקליק, שיגיב!
מאז שהפלייסטיישן נכנס אלינו הבייתה, אפשר למצוא גם מכשירים אצל בני דודים שלי ואצל חבר טוב שהיה אצלי ערב אחד וראה מה הוא מפסיד. ותוך כדי שאנחנו מחליפים משחקים גיליתי משהו לגביי.
משום מה אני נמשך למשחקים שאי אפשר "לשחק" אותם במציאות.
כל סוגי משחקי הכדורגל, כדורסל למיניהם וגם ההוקי, הגולף וכל שאר המשעממים פשוט לא עושים לי את זה (וגם צריך הרבה פחות קוארדינציה על המגרש במציאות מאשר למסור פס פשוט שמאלה בטלויזיה עם עשרים לחיצות).
משחקי המורטל קומבאט והWWE למיניהם משעממים אותי. זה אמנם נחמד שאתה יכול להפוך את היריב שלך מעליך תוך כדי שימוש בלסת שלו כמנוף אבל אין תחליף לסימנים הכחולים (והטריים) מאימון רציני של טאקוונדו ערב קודם.
ומירוצי המכוניות למיניהם (ויש כ"כ הרבה מהם...), גורמים לך יותר לחץ תחרותי מיותר מאשר להעביר לך את חוויית הנסיעה האמיתית בפורד מוסטאנג 67 בכבישיה ההרריים והחלקלקים של אוהיו.
אז מצאתי את עצמי (לא פעם) מרוח על הספה בשתיים לפנות בוקר, עם חיוך של אושר אחרי שסיימתי שלב קשה במשחק שהיוצרים שלו צריכים לקבל פרס על יצירתיות ומאסר עולם גם יחד ונזכר שעוד לא אכלתי ארוחת ערב.
וזה כיף.
עד לרגע שאתה מגלה שמשאית סמיטריילר 32 טון שלפני שהלכת לישון עזרת לה להביס את מתחרתה הקשוחה- "גרר רכבת" רודפת אחריך בחלום מתיש, ואין לך שלט ביד.
חושבים שיש מוסד גמילה של בטי פורד לאנשים כאלה? K
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
