גם השנה התכנסתי בעצמי לקראת השנה החדשה וערכתי חשבון נפש לקראת השנה החדשה. משום מה זה הפך להיות מנהג מעצבן שתוקף אותי כל תחילת שנה מחדש, אבל מתוך הכרה עם מצבי הרוח המשתנים האלה אני יודע שהמלנכוליה היא זמנית ותעבור כמו כלום באותה פתאומיות שבה הגיעה.

אבל באותם רגעים, ראיתי רק שחורות.

עכשיו, כשאני חושב על זה, זה נראה כמו מבחן טרום שנתי שחוזר על עצמו כדי לבחון את זיקת החיים שלי ואת הרצון האמיתי לפתוח בשנה חדשה.

ואני לא מלודרמטי, באותם רגעים, ספקות קיומיות כרסמו בי.

אבל השנה, שלא כמו בשנים קודמות, תודות לכמה ארועים מוזרים שקרו לאחרונה, הספקות היו קולוסאליות (והנה אני מקלל את הרגע שהתחלתי לשנן מילים לפסיכו' ורואה איך הן משתלטות עליי).

הספק העיקרי היה האם ההוא למעלה יודע מה שהוא עושה. האם הוא פועל לפי תוכנית כלשהי ומנווט את החיים של כולנו לכיוון מוגדר או שהקוביות משחקות פה לכל אורך הדרך.

[כמה חבל שלא השקעתי בשנות התיכון בשאילת השאלות הנכונות...]

אבל אז, התחלתי להרהר בצורך הזה שלי לחפש מהות, קיום והשגחה עליונה. אם אני מחפש את זה, מן הסתם זה משהו שלו אני זקוק. ואם התשובה היא אמונה, בסופו של דבר אני אמצא אותה!

אבל זו עדיין תהיה אמונה.. שהיופי שלה נמצא בקיום-מעל-למציאות שלה. ואז- איך אני אוכל להיות בטוח?

"איזה מלכוד!"

מצד אחד, אני שואף לזה וצריך את זה. ובסופו של דבר אני אמצא את זה כי זה תלוי רק בי.

ומצד שני, כשאמצע את זה אני לא אוכל להשתמש בזה- כי זה בלתי ניתן לתפיסה.

"המלכוד הכי טוב!", חייכתי, "מלכוד 22".

ואז, בבת אחת, הפסקתי לחייך. הבנתי שאני רחוק מלהיות ג'וזף הלר, ובין היתר, תוך כדי ישיבה בסעודת חג עם כל המשפחה, שכולם מסביבי מברכים אחד את השני בשנה טובה ומתוקה, נתקעה לי חתיכת תפוח בדבש בגרון וכמעט נחנקתי למוות.

פתאום, כמו בסיום בנאלי של סרט הוליוודי זול התחוורה לי שבריריות החיים, וכעסתי על עצמי שכמעט הלכתי לאיבוד בתוך הדיכאון, ובזכות חתיכת התפוח המתוקה וחוויית ה"כמעט ונפגע" שהיא גרמה, נכנסתי לפרופורציות והבנתי שהכל לטובה.

עכשיו, אין לי ספק שזו תהיה שנה טובה ומתוקה! J