אז לפני שאני נכנס לזה – קיטור.

שבוע שעבר היה מתיש ביותר עבור האצבעות שלי. משום מה יש לי חשד רציני שבמשחק המעולה God of war נטעו זרעים פגאנים קדמונים שגורמים לכל הנוגע בו התמכרות כבדה. אבל זה רק החשד שלי.

שתבינו עד כמה המצב חמור, המשחק 24 שעות רץ לי בראש. כל פעם שעצמתי עינים שמעתי להבי חרבות מתנגשים, ראיתי דם ניתז מגופות קנטאורים שחוטים ונמלאתי כל פעם מחדש דחף עצום לרוץ לבדוק למה הפלייסטיישן מכובה ולמה לעזאזל אני לא מנסה להגיע לנקודת השמירה הבאה.

לא קל להיות מכור, אני אומר לכם. דרושים הרבה כוח רצון, הקרבה, ושרירים באצבעות.

אחרי שהפסיכו התחיל שבוע שעבר הגעתי למסקנה שכדי להשקיע בו מבלי להיות מוטרד מאי אילו קנטאורים או אלים יוונים כאלה או אחרים אני חייב לסיים אותו כמה שיותר מהר.

אז לקחתי את עצמי בידיים ועשיתי ימים כלילות במטרה להסיר את הקללה (אגב, כדי להבין את המשמעות של המשפטים האחרונים לעומק צריך להכיר את העלילה של המשחק J)

לקח לי שבוע מינוס שתי שבתות וכיפור אחד ובמוצ"ש האחרון הגעתי לבוס הגדול – אל המלחמה היווני בעצמו. ה"בוס האחרון" של המשחק מורכב משלושה חלקים, כל אחד עם חוקים משלו וקושי עולה. עברתי את החלק הראשון, ונתקעתי בשני. הוא פשוט בלתי אפשרי!

בשתיים וחצי לפנות בוקר, עם עיניים אדומות, אצבעות כואבות ואנדרנלין פועם - אמרתי נואש. ויתרתי. יצאתי מהמשחק (בידיעה כואבת שכדי לחזור לאותה נקודה אני צריך לנצח את הבוס מהתחלה) והלכתי לישון מיואש כשעשרות תסריטים אפשריים לניצחון רצים לי ללא הפסק בראש.

למזלי, גוף האדם פועל בדרכים מיסתוריות, ואחרי לילה שלם של חלומות לא קשורים ב-כלל אחד לשני (הייתי מפרט אבל זה לא אומר לאף אחד כלום) התעוררתי עם סלידה גמורה מהמשחק. הרצון העז לרוץ כל שניה ולאחוז בשלט עבר, הטירוף הסתיים, הקללה הוסרה!

A

שרביט פחד

העניקו לי שרביט פחד (המעריצה מס' 1) והסבירו לי שעליי לכתוב שלושה דברים שמפחידים אותי מכל ולהעביר הלאה.

מתוך ההנחה שאם לא אענה לאתגר יתקפו אותי שבע שנים רעות, האוגר שלי ימות, הפיצה שלי תתקרר, אישה זקנה תנשק לי את האוזן וכל תחלואות העולם המוזרות יתקפו אותי (דבר שמפחיד אותי לא פחות), החלטתי לא להסתכן ולעמוד במשימה.

1. אני פוחד ממוות של חיות המחמד שלי. אני כ"כ אוהב את הכלבה שלי וכ"כ מצטער על כך שאני לא משקיע בה, לא מטייל איתה ולא מפנק אותה מספיק שאם היא יום אחד תיקבר תחת מטאוריט גופריתי לפני שאני אספיק לומר לה שאני אוהב אותה זה פשוט יהרוג אותי.

וכמובן אני לא מזכיר את הדגים שלי (אין לי אפילו כוח להביא כדוגמא את אחד מיני הלינקים הרבים שפזורים פה בבלוג על הסיפורים ההזויים שבהם איבדתי כה טובים ורבים מהם באקווריום שלי, ואני שומר על שני הדגים האחרונים שלי כמו שביל גייטס שומר על הגיבוי של המחשב שלו.

2. אי תפיסת מסגרת סביבי. מודעות - לכל דבר, זו קללה. זה לא הזמן או המקום לפרט אבל הפחד שמלווה אותי בכל מקום וסביבה חדשים ולא מוכרים מעלה אותי לכוננות ספיגה. אני תופס את הסביבה כ"כ מאיימת שאני יותר עסוק בלקרוא ולהבין אותה מאשר לזרום איתה ולהתמודד. נו, עד החתונה זה יעבור...

3. כישלון. בנאלי, אני יודע. אבל תוך כדי כשאני חופר ומחפש פחדים שעוד לא התגברתי עליהם פתאום הפחד הזה עלה וצף על פני כולם. הדברים הרגילים שמפחידים- מלהיבים ומרגשים ויש בזה קסם. אבל על הפחדים הנ"ל אין שום רצון להתגבר. הם פשוט קיימים וצריך ללמוד לחיות איתם ולהתמודד (טוב, נו- אולי חוץ מ2, שהעלתי פה קצה של קצה של שיחה של יומיים לעומק על הנושא).

בגדול, אני מוכן לנסות ולעשות הכל לפחות פעם אחת. במיוחד אם זה מפחיד.

לדעת שאני מסוגל להתמודד ולהתגבר היא מה שעושה לי את זה.

נקסט, אני מעביר את שרביט הפחד לבורג (שנמצא כרגע בחו"ל), לסימבה (ש-כנ"ל), ולדלמוז (שהיה רוצה J).

חג שמח!