מאז שאני זוכר את עצמי, תקופת החגים עוברת לה בכיף. בבית הספר זו תקופת חופשים וגשרים, בזמן הצבא יש רגיעה כללית (והדממה) וככה סתם זה פשוט אוסף של ימים דמויי שבת שלא עושים בהם יותר מלישון הרבה ולאכול עוד יותר.

סוכות, שמככב בתקופה הזו הוא החג האהוב עליי. קשה לי להסביר את זה אבל תקופת המעבר הייחודית שתמיד נוחתת בחג הזה (בעיקר בערבים, ומרטיבה את הקישוטים), ואיתה אוירת השמחה הכוללת והריח שיש באויר פשוט עושים את שלהם ותמיד אני מאושר עד הגג בחג הזה. פשוט חג שכולו טוב! אוכלים טוב, מטיילים הרבה, נפגשים עם חברים כי בעצם כולם בחופש ביחד איתך.

אבל השנה אני לא מרגיש את הקסם. השבת של חול המועד חוצה אותו באכזריות ומשאירה פירורי ימים קצרים וכל דבר אחר נפגע כתוצאה מהפסיכומטרי.

כל מה שמעסיק אותי זה ההתמודדות עם שיעורי הבית, תרגילים משונים, נוסחאות עתיקות, שכבת חלודה עבה, בעיות מסובכות, מילים שאבד עליהם הכלח בעברית ובאנגלית, ומעל לכל מרחף התאריך 01.06.06

וכ"כ הרבה ימים מבדילים ביני לבינו...

רק היום, שבועיים אחרי, היה המבחן הדיאגנוסטי ש"מפיל" עליך את השאלות הפסיכומטריות ואת הזמן הבלתי אפשרי שמשאירים אותך עם פה פעור וראש כואב.

ואפרופו ראש כואב, עדיין לא התרגלתי לכאב הראש הזה.

אני לא יודע אם הכאב תוך כדי תרגול או אחרי חמש שעות שיעור נובע מיצירת קשרים חדשים של ניורונים במוח או הריסת תאים תמימים כתוצאה מmeltdown...

אז כל מה שהספקתי לעשות בכל ה"סופ"שים" האלה שמחלקים את החודש הזה לשמיניות היה לאכול. בכל הזדמנות חגגתי על האש.

זה התחיל מראש השנה (שהיה אמנם מזמן אבל כל מה שאני זוכר ממנו הוא כמות בלתי נתפסת של שיפודים), עבר דרך יום כיפור (שבצאתו, דקה לפני הארוחה הגדולה, בשיא הרעב ראיתי סימן מלמעלה בדמות מודעה של מתכון ביתי לאנטריקוט בטריאקי והבנתי שכיפרו לי מלמעלה), הגיע לשבת (שגולת הכותרת הייתה המאכל הסודי של סבתא שלי שכולנו במשפחה מחכים לו במועדים מיוחדים), ובינתיים נעצר בחג הראשון של סוכות, שעיקרו היה (איך לא), צלי אנטריקוט עסיסי מתובל ברוטב טריאקי חמצמץ. ללקק את האצבעות! J

כל כמויות הבשר וכל הפרות הקדושות שנשחטו (יהי זכרם ייצא בקלות), הם אלה שנותנים קצת כוח למוח ומאפשרים לו להחזיק מעמד.

במהלך השבוע, מרוב הלחץ התמידי (שגובר לפני כל שיעור) וכאב הראש החד שמלווה אותו, אין לי תאבון- ואני קופץ על כל הזדמנות שהתודעה בהפסקה כדי לאפשר לי לנשום עמוק, ולאכול.

אם חשבתי שקשה לסדר את הארוחות ביום שיש טאקוונדו, אני מגלה שקשה שבעתיים כשמתווספים למשוואה שיעורי הפסיכו.

— L –

תוך כדי שאני יושב בשיעור, נלחם על עירנות וריכוז אופטימלי, המחשבות נודדות. עברו לי שמות של חברים או סתם אנשים שאני מכיר שאם היו נועלים את הנעליים שלי באותו הרגע הכתה מסביבי לא הייתה כ"כ שקטה.

והכיתה כ"כ שקטה... מה אתם כ"כ שקטים?!? למה אתם לא שואלים שאלות? אתם מבינים הכל?? בוהים במדריכה ומהנהנים בהבנה מול כל שאלה, שואלים רק "שאלות חכמות" ולא מזרזפים אף בדיחה (כן! לזרזף בדיחות!! אם לא משהו קורע, לפחות סימן שיש לכם חוש הומור!!!).

מזל שיש כזו מדריכה נהדרת שעם כל הלחץ המצטבר שהיא בונה בנו ומטפחת בכל שיעור היא שוברת לנו קרח על הראש (ויש לה לפעמים יציאות טובות).

עוד שתי שבתות וחג מחכים לי בשבוע הקרוב. תמריץ הבשר הזה עם האוירה המיוחדת של סוכות צריך להספיק עד לחג הבא, שבמקרה (או שלא) הוא חנוכה ויוצא שבוע לפני המבחן.

זה יהיה נס אם זה יספיק לי עד אז...  K