*בום*

התודעה הכתה בי כמו מחבט טניס. חזרתי למציאות. זו הייתה חתיכת שינה!

פקחתי את העיניים והסתכלתי סביב. הכל לבן, ומלא מכשירים מסביב.

התמתחתי. אחחח הרגשה נהדרת! מעניין כמה זמן ישנתי. הצצתי על החלוק, "מרכז רבין" היה כתוב באותיות גדולות וכחולות של בית חולים.

התנתקתי מכל החוטים והתיישבתי. מיטה לידי ישן מישהו ועל השידה לידו היו מקופלים בגדים. לקחתי אותם בשקט, התלבשתי, ויצאתי למסדרון.

הגעתי לדלפק והיו שם כמה אנשים, כולם מרוכזים בטלויזיה. איש אחד שנראה לי מוכר עמד שם ודיבר באנגלית.

"סליחה?", פניתי אל מישהי אבל היא רק השקיטה אותי

"אההה, סילחי לי?", פניתי לאחרת

"כן?", היא ענתה מבלי להוריד מבט מהטלויזיה

התעצבנתי- מה כ"כ מעניין בטלויזיה??, "אפשר עזרה?"

"עוד דקה, קלינטון בטלויזיה"

"אוקיי" אמרתי חצי לעצמי וחיכתי.

כעבור כמה דקות של שעמום יצאתי החוצה ועצרתי מונית. "תן לי לנחש, לכיכר?"

"מה?", שאלתי

"אתה רוצה לכיכר?", שאל חזרה הנהג

"כן.. לכיכר", עניתי ונכנסתי פנימה.

בדרך היו כמה שירים עצובים שלא הכרתי, פתאום הנהג הנמיך את הרדיו ופתח בשיחה-

"עצוב, אה?"

"מי, אני? לא, לא כ"כ. השירים האלה קצת מדכאים"

"תגיד", הוא המשיך, "משנה לך מאיפה ניסע?"

"מה האפשרויות?", שאלתי

"דרך השלום או דרך רבין", ענה תוך כדי שהוא מקשקש משהו בקשר

"לא משנה לי, שיהיה דרך רבין"

"לא, לא טוב", הוא אמר אחרי כמה שניות, "בקשר הרגע אמרו שאין פניה שמאלה בדרך רבין- הכל פקוק"

"שיהיה", משכתי בכתפיים.

נסענו לאט בפקק ענק ופתאום הקשר רשרש שוב, הנהג נראה עצבני ושאל אותי- "תגיד, אתה יכול לרדת אולי פה? יש לי נסיעה דחופה!"

"פה? אבל איפה אנחנו?"

"נו, אנחנו שני מטר מהכיכר- אתה ממשיך פה ישר ואתה תוך דקה מגיע, פשוט פה זו הפנייה האחרונה שאני יכול לצאת מכאן"

התלבטתי

"נו, עשה טובה, צא. עזוב את הכסף, לא צריך"

יצאתי והתקדמתי בכביש. "מה הוא כ"כ ממהר?", חשבתי לעצמי אבל התנחמתי שלפחות לא הצטרכתי לשלם לו. גם ככה בארנק שמצאתי במכנסיים היו רק כמה שקלים.

ואוו! כמה אנשים!! כנראה שזה הכיכר. התקרבתי וקיבלתי כמה סטיקרים, כולם וריאציות עם השם רבין. לא הספקתי להתעמק בבלונים ובשלטים מעליי ומישהי דחפה לי נר ליד. הסתכלתי עליה, היא נראתה לי בערך בת עשרים וחיוורת נורא. היא חייכה ואמרה- אתה יכול להדליק שם, והצביעה למקום לא מוגדר. "מה יש שם?", שאלתי

"האנדרטה", היא ענתה והמשיכה ללכת

"אנדרטה?"

"של רבין!" היא צעקה בין ההמון ונבלעה בתוכו.

"שוב פעם רבין? אני לא אתפלא אם גם לכיכר הזו קוראים רבין!" צחקתי לעצמי ועצרתי מישהו כדי לשאול אותו- "סלח לי, זה כיכר רבין?"

הוא הסתכל עליי מוזר, אמר "ב-רור...", והמשיך ללכת.

"מה זה? סוג של בדיחה?", חשבתי לעצמי והרגשתי מחנק. "אני חייב לצאת מכאן"

אחרי שההמולה הייתה מאחוריי החלטתי שמספיקה לי הליכה ותפסתי טרמפ. "אנחנו בדרך לפיתוח, הנהג אמר"

"תוריד אותי איפה שתוכל בדרך", עניתי

"אוקיי, נוכל להוריד אותך במחלף רבין"

"מעניין למה אני לא מתפלא", חשבתי לעצמי ונכנסתי למכונית.

ממחלף רבין תפסתי טרמפ עם שתי בחורות נחמדות. "אתה נראה נורא!", אחת אמרה.

"כן", עניתי, "אני לא זוכר את הפעם האחרונה ששתיתי או אכלתי משהו"

"מסכן", אמרה השניה והוציאה עוגיות ובקבוק מים מהתיק ונתנה לי.

הנסיעה הייתה ארוכה והרדיו עשה לי כאב ראש, שני אנשים התווכחו בלי סוף על המחזמר – "רבין" ונראה שהם לא מתכוונים להסכים אחד לשני.

אחת הבנות הסתובבה ואמרה- "אנחנו פונות פה, אתה רוצה שנוריד אותך בתחנה אחרי הפניה?"

"כן, תודה"

תוך כדי שאני יוצא שאלתי- "איפה אני בדיוק?"

"פה ממול זה אורות רבין, התחנת כוח", אחת מהם ענתה

"תודה", עניתי ונופפתי לשלום.

לא היה לי מושג מה לעשות. הייתי מבולבל לגמרי ונראה שהשם "רבין" רודף אותי לאן שאני הולך. איבדתי תקווה ונשכבתי על הספסל בתחנה.

שעה עברה וניידת עצרה לידי.

"אדוני"? פנה אליי השוטר

התיישבתי. "כן?"

"אתה בסדר?", הוא שאל

"אני לא יודע", עניתי בייאוש.

הוא ראה סטיקר "רבין" על החולצה שלי והבין שבאתי מהכיכר.

"אתה צריך עזרה?"

"כן", החלטתי, "קח אותי לרבין"

"לאן?" הוא נראה מבולבל

"לרבין, קח אותי לרבין. בבקשה"

"מה, למרכז רבין?"

"כן!"

"אבל הוא סגור עכשיו..."

"אהה"

"אז לרבין אחר", ניסיתי

"אמממ, תן לי רבין יותר ספציפי", הוא ענה

"לבית חולים רבין"

"באיזו עיר?"

"לא רחוק מכיכר רבין"

"אוקיי, אתה מרגיש טוב?", הוא האיר עליי עם הפנס בעיניים

"כן, בסדר גמור", עניתי, "רק קח אותי לשם. בבקשה"

הגענו ועליתי לקומה, המקום נראה שומם. התקרבתי לדלפק אבל האחות לא היית שם. הלכתי במסדרון עד לחדר שלי, ונכנסתי פנימה. האיש במיטה לידי עדיין ישן. החלפתי בשקט בגדים ולבשתי את חלוק ה"רבין" שלי שוב.

נכנסתי למיטה ופיהקתי פיהוק רחב. עצמתי עיניים ותוך שניה נפלתי לשינה שמי יודע מתי הפעם הבאה שאתעורר ממנה, ולאן.

__________________________________________________________