וכן, זה נקרא באנגלית ובעבריש, איך תרצו. המטרה של הקטע הנ"ל הוא קצת להסביר על עצמי ועל פועלי בחיים והכל רק בקלוריה אחת. מקסימום טעם? אתם תחליטו.

אז שלום. קוראים לי אורן (רחשים בקהל - *אוהבים אותך אורן*), עוד פחות מחודש בן 21. רגע, 21? פתאום על הדף זה נראה הרבה.... ג'יזס! I'm old!! 21 זה המון! הגיל המנטלי שלי לפחות 18 אם לא פחות...

גדלתי בהרצליה עיה"ק, העיר שמחברת בין רעננה לת"א- שניים משלושת מוקדי העלייה לרגל- ולא נראה בעתיד הקרוב שאעזוב אותה. ככה זה שיש לך הורים אוהבים וכלבה (טפו טפו טפו).

כבר קרוב לשנתיים שאני חייל בצה"ל (צבירת הקומבינות לחיים), חובש קרבי במקצועי ואחראי מרפאה בתפקידי. תפקיד כ"כ מסווג שכשאגלה לכם תראו את הזכרונות של הפלאפון מול לעיניים.

כבר כמה שנים שאני כותב בפורטל התיון הידוע, נענע. אפילו ניהלתי שם פורום (קיטורים, שחבר טוב בנה בשבילי אתר אליו. אוהבים אותך אבישי!!) ונכון לעכשיו אני מנהלו הגאה כבר קרוב לשנה של פורום הומור בנענע.

אז אפשר להגיד שאחרי כ"כ הרבה זמן ככותב-יוצר ומכור לאנדרופיני ההומור מאסתי קלות בפורמט הפורומי ובשגרת ההודעות-תגובות וחשקה נפשי באתגר חדש. להגיד לכם את האמת שעד היום לא הרגשתי מוכן נפשית לבלוג משלי. אפילו בהתחלה קצת הרגשתי מאויים מכל הנושא. לא מבחינת הפרסום והתכנים האישיים אלא יותר מגודל האחריות שבדבר. תודות לכמה אנשים שבמקרה היו און-ליין בזמן הנכון במקום הנכון וייעצו לי את הדחיפה הנכונה במדרון הנכון - תודות להם התחלתי לרוץ עם הרעיון, ונראה לאיזה גודל יגיע כדור השלג בסוף.

אז אמא, אבא, סבים, ספתות, אחים, אחיות, יהודים יקרים מבית ישראל ורשימת איציק מרועננת, תודה לכולכם שגידלתם אותי עד היום, לעולם לא אשכח ימיני.

אה כן, אני שמאלי.

כמו כל בלוגר מתחיל (מותר להטות מושגים שעדיין איני בקיא בהם, נכון? זה לא כלל לא-תעשה בלוגרי שלא סיפרו לי עליו, אה?), עדיין אין לי מושג קלוש במה אני הולך למלא את הבלוג הזה (בלוג... מילה מגעילה... מעלה לי אסוציאציה של גוש שאתה לא רוצה למצוא בתוך החומוס שלך), ואיך הוא ייראה. אני מניח שקצת עליי, הרבה על החיים, ובעיקר כל מה שעובר לי בראש והוא איטי מספיק כדי לתפוס אותו ולֶגָחֵל אותו במילים.

נ.ב. לכל אלה שלא אוהבים לקרוא דברים ארוכים, שנונים, מושקעים ומצחיקים (מה, העיקר הכוונה, לא?) - לכו תראו אקזיט ותמצצו את האצבע של הרגל.