מעניין אם נוסטלגיה נחשבת למחלה אנושית, ואם כן- מעניין אם זה מדבק..

אני טיפוס נוסטלגי, מודה. לא נראה לי שאני אוכל אי פעם להוציא את הפקק במקרה של הצפת נוסטלגיה פתאומית בכוחות עצמי. במקרה הטוב מישהו יצליח להוציא אותי ובמקרה הרע אני אסחוף אותו במערבולת יחד איתי.

השאלה היא האם זה מתוך אסקפיזם (בריחה מהמציאות), או ההפך- רצון להתרפק על שביבי מציאות ישנים, מוכרים וטובים ברגעים של משבר.

במקרה של היום, זה נבע מתוך שיעמום.

התחלתי את הבוקר בשאלות שטחים בפסיכו ומיד הרגשתי עייפות וברחתי למחשב. שם- תוך כדי שיעמום, התגלגלתי לפורום הישן שלי ("הומור" בנענע).

מלבד הזעזוע העמוק שהכה בי מיד בכניסה (שמעתי שסוף סוף הגיע מנהל חדש אבל עוד לא ראיתי בעצם מה זה אומר), נחרדתי לגלות שכל הכללים הישנים שהקפדתי עליהם כמו דיקטטור נפרצו כמו חומת ברלין. תוהו ובוהו וחוסר מקוריות שולט שם, בדיחות קרש וסמנ"קים על הודעות עם לינק אחד מככבות ונראה שזאטוטים מעריצי "היכל התרבות" שולטים שם ביד רמה. אני מניח שהסתיימה לחלוטין שעתו היפה של הפורום שהיווה חלק כה נכבד ממני במשך שנתיים.

וכך, תוך כדי ריפרוף וספיקת כפיים פניתי אל דף הקהילה שבניתי ביזע ודמעות במטרה להתרפק על כמה ממאמרי העבר המושקעים של חברי הפורום השונים.

היה תענוג לקרוא ולהזכר באנשים, במשחקים השונים ברגעים הטובים והטובים פחות של הפורום ולצחוק. בעצם, היה נהדר בדיוק עד לרגע שנכנסתי לדף ה"נהלים" ונאלמתי דום. הוא שינה את הכל! הוא שינה לחלוטין את הנהלים!! מחק לגמרי את הנהלים הקודמים!!!

הרגשתי כאילו חיללו לי את הקבר.

הוא לא יכל לפתוח דף חדש של נהלים ופשוט להחליף את הקישורים?!?

הסיבה היחידה שאני לא מזדעק מעל דפי הפורום ואל ההנהלה היא מההבנה שללא מנהל הפורום היה נסגר, והכל עדיף על זה- אפילו המצב הנוכחי. באותו רגע של חימה חשבתי לשלוח לו מייל נזעם וכמה טיפים לשיפור המצב אבל אני לא חושב שזה יעזור. עם כל הרגשת הבגידה שחשתי כאשר צפתי למעלה מהצלילה הנוסטלגית העמוקה בתוך הפורום לא יכולתי אלא להשלים עם המצב ולהבין שמה שהיה, היה, ולא יחזור.

כמו כל דבר אחר.

ככה זה בחיים. בד"כ מכל נסיון אנחנו לוקחים איתנו את החוויות הנעימות והזכרונות הטובים ומשתדלים להדחיק את הרעים. למשל, היו לי לא מעט רגעים קשים ודיכאוניים בצבא אבל משום מה כשמגיעים לסוף הכל נצבע פתאום בגוון כתום ומשאיר חיוך על הפנים.

אנחנו חיים בהווה ומשתדלים להפיק לקחים מהעבר כדי לא לחזור עליהם בעתיד.

אבל ככל שמתרחקים מהעבר ונשארים עם הזכרונות המטושטשים והנעימים, מצליחים לעשות את אותם טעויות גם בעתיד רק כדי שהם יטושטשו בהמשך והמעגל יחזור על עצמו.

ואם במקרה תהיתם, דווקא הפסימיות והדיכאון ממני והלאה. מלבד הפסיכו שמעיק לי על החיים הכל ורוד עם נצנצים. ניו זילנד לאט לאט מתקרבת, למרות העומס יוצא לי להפגש עם כל מעגלי החברים ואפילו לפלייסטיישן אני מוצא זמן!

ואם כבר נוסטלגיה וזמן פנוי, לפני שעה בערך זיפזפתי בטלויזיה וחיפשתי משהו שיעסיק לי את המוח בזמן ארוחת צהרים (זה לא יאומן! כל הזבל של אמצע הלילה והשידורים החוזרים הכי משעממים משודרים במהלך היום!!) כשעצרתי בערוץ 1. ושם, מאחורי גיטרה, על גליל ירוק מעץ, ישב עוזי חיטמן ושר שיר.

אזעקת נוסטלגיה צלצלה לי באוזן. "פרפר נחמד".

כשסיים לשיר אפי לימדה את נולי ובץ לנעול נעלים ושרה- "מה מה מה, בסך הכל, צריכות המכנסיים בשביל לא ליפול?"

לכל מי שמתחת לשנתון 86, אתם מבינים כמה קל להזרק פתאום אחורה?

וכאילו ששמעו אותי למעלה, כשהתחלתי לצחוק בקול רם ולשיר איתם עד סוף התוכנית, המשכתי לזפזפ ונחתתי על "מאחורי הקלעים של החבובות" עם ג'ים הנסון...

זכרונות בכל מיני צבעים

בקצב הזה מי יודע מה מחכה לי בהמשך היום ועל מה עוד אני אמצא את עצמי מתרפק בנוסטלגיה ומתגעגע... J

מה שכן, זה לא יהיה בעיות השטחים שעזבתי היום בבוקר.