בזמן האחרון יש לי רגשות מעורבים כשמישהו שואל אותי "מה חדש". מצד אחד, זה טוב כשבזמן הפסיכו, כשהחיים שלי בדיליי - יש חדש. מצד שני, צו זה לא דבר שנהנים להתחדש בו. כן, קיבלתי צו מילואים. עוד לא סגרתי עשרה חודשים של חופש וכבר זכיתי לטעום שוב צבא. מה שהכי מוזר לי זה שאני אצטרך לעלות על מדי ב', לנעול את הנעליים שהרגליים שלי עדיין לא התאוששו לגמרי מההשלכות שלהם ולחפש את הדיסקית שלי.

איפה לעזאזל שמתי את הדיסקית שלי?!?

אני דיי בטוח שלא חילקתי אותה כחלק מהצוואה שלי בשחרור..

עדכון טאקוונדו:

המירוץ אחר החגורה הכחולה בשיאו. אני מקווה שהתחרות תתקיים לפני ניו זילנד כך שיהיה לי על מה להתאמן שם.

האימונים ממשיכים, פעמיים בשבוע, ולמרות הפסיכו אני משתדל להגיע. לא יאומן עד כמה הישיבה הסטטית והלימוד לפסיכו בחודשיים האחרונים פגעו לי בכושר. אם בזמן הקיץ יכולתי להגיד שהגעתי לכושר שיא, היום אחרי החימום אני מרגיש כמו בן 80.

במהלך מבחן החגורה הקודם (צולם מהפלאפון של אחי!)

לפחות הגמישות שלי לא נפגעה, בשבוע שעבר קיבלתי מחיאות כפיים על קפיצה מסויימת שביצעתי (אחת הקפיצות האהובות עליי - בין היתר מעורבת בה ריצה על הקיר). מחיאות כפיים, רבאק! הפעם האחרונה שקיבלתי מחיאות כפיים הייתה בצבא- שהצלחתי לשכנע את המפקד שלי לשחרר אותנו חצי שעה קודם.

עדכון טיפוס:

גם כאן הפסיכו היה לי לרועץ (הא! J) וגרם לי להזניח את התחביב. אבל הוא לא האשם היחיד. הטיפוס שטח האחרון שלי היה לפני שידעתי מה זו "גזוזטרא" (מרפסת, אהמ) ומאז שהפארטנר טיפוס הקבוע שלי באוניברסיטה, אני נאלץ להסתפק בחברים מזדמנים ולא מקצועיים, כך שלעיתים רחוקות יוצא לי לטפס מעל לפעם בחודש.

אבל אל דאגה! בטיפוס האחרון שלי (שבוע וחצי) הוכחתי לעצמי שאני עדיין באותה רמה (במחיר כבד של שיתוק האצבעות ביד ימין למשך כל הסופ"ש), ושיפור הוא רק עניין של התמדה. לא שכחתי איך מטפסים! (מסתבר שזה באמת כמו לרכב על אופניים, רק במאונך ועם סכנת נפילה יותר גדולה).

בתקווה שבניו זילנד ייצא לי לכבוש פסגות שלמות בכוח האצבעות בלבד J

ואם כבר ניו זילנד, עדכון רכישות קצר:

עודף כסף אין לי, ופתאום אני נאלץ לשנות ממנהגי הישראלי ולערוך סקרי שוק ולנהל צרכנות נבונה. רק לגלות את קיום המושג לקח לי חודשיים. אני מחפש את כל הדילים האפשריים, חושב שמונה פעמים לפני שאני קונה משהו ומחפש את כל הקומבינות כדי לרכוש משהו באיכות מקסימלית במחיר מינימלי. אולי מהטיול לחו"ל הישראלים מפתחים את הכישורים המפוקפקים (אך המאוד מאוד משתלמים) שלהם? אני עובדה לכך שכן.

אז הנה כמה מהרכישות השונות שלי בשבועיים האחרונים:

לונלי פלנט נ"ז, ההזמנה הראשונה שביצעתי באינטרנט

(נכון לעכשיו זה עדיין לא הגיע)

מפת נ"ז. הזמנתי יחד עם הלונלי פלנט וחסכתי 50 ₪!!

"סליפי". קניתי אותו דבר רק בצורת כרית רגילה

מגניב ביותר! לא ידעתי שדבר כזה קיים J

אמא שלי סיפרה לי שסבא קנה חגורת כסף לפני הטיול האחרון שלו לחו"ל (הוא וסבתא נסעו ללוס וגאס), וישר חשבתי ש-הנה, עוד קנייה הסתדרה לי במינימום מחיר. כשביקשתי ממנו לראות אותה, זה היה בזמן ארוחת ערב של המשפחה, לפני שסיפרתי לכולם שאני מתכנן לטוס. דוד שלי ישר שאל- "למה חגורת כסף? לאיפה אתה מתכנן לטוס?"

"ניו זילנד", עניתי מחויך וכולם היו המומים.

סבא שלי לא היה בעד, בלשון המעטה, ולא הסכים בשום אופן אפילו להראות את חגורת הכסף שלו. כשביקשתי מסבתא שתחטט לו בדברים ותביא לי את החגורה המדוברת, גיליתי שהיא עוד יותר נגד העניין ממנו! יצאתי מהוויכוח על כמה שזה הכרחי בשן ועין...

בסופו של דבר, כשהייתי בריקושט, גיליתי דגם של חגורת כסף עם תא אחד רגיל ותא אחד עמיד בפני מים- בדיוק בצורה ולמטרה שאני צריך. קניתי מבלי למצמץ.

מיקרופליז, המצאה גאונית!

איפה Desert snow היו כשהייתי בצבא, איפה?

מעיל פליז (עובי 300) דו כיווני וקל יחסית

(מצאתי ב50 ₪ הנחה!)

לגבי השק"ש התלבטתי קשות. השק"שים היחידים שיש לנו בבית הם מתנות בר מצוה מהסוג הישן והמעפן שיתחיל לרעוד במגע הראשון עם שלג. אין ספק, אני חייב הפעם להשקיע בשק"ש איכותי ואמין שילווה אותי גם הלאה בחיים.

המחירים לדברים האלה יכולים להגיע עד לשווי כרטיס הטיסה, כך שלמצוא בקומבינה אחד עם כל האופציות שרציתי (מינוס חמש מעלות, פירמה ידועה, שק כיווץ, סיבי הולופייבר וכו') היה אתגר לא קטן לישראלי מתחיל כמוני – אבל הצלחתי לארגן כזה אחד במאה חמישים שקל (אל תשאלו, אני רציני).

את כל הפיצ'עפקס הקטנים הנוספים שאני צריך (מגבת טיולים, יומן מסע, אולר סכו"מ וכו') קיבצתי לרשימה שאני אפיץ במייל לקראת היומולדת (ח"י בינואר! לא לשכוח!) למכרים, חברים והמשפחה בתקווה שבעזרת יד מכוונת מלמעלה המתנות יעשו את דרכם אליי J

תוספת לפוסט על שמאליים משבוע שעבר