השבוע התחיל "המרתון" בקורס. שלושה שבועות של שכרון חושים ופתירת סימולציות של מבחנים מלאים. החיים שלי רשמית בדיליי.

עוד 18 יום וכמה עשרות שעות בודדות של ריכוז אינטנסיבי ומבחני סימולציות מייגעים מפרידים ביני לבין סוף המבחן.

אתמול הייתה המכה הראשונה. סימולציית פסיכו מלאה (שלוש וחצי שעות, בלי הפסקות, בלי מנוחה ובלי אקמול). מזל שזה היה הדבר האחרון שעשיתי באותו היום כי בקושי יכולתי למקד את העיניים שלי כמו שצריך אחרי זה. הרגשתי כאילו מכבש שיטח לי את המוח ועשה עליו וידוא הריגה ברוורס (כולל הציפצופים של הרוורס!)

אז היום על הבוקר נסעתי לנקות את הראש בקניון.

אחת הסיבות הייתה שבגלל הטראומה שהייתה לנו בשיעור ההוא, קידום החליטו לפצות אותנו עם נגן mp3, והגיע מנהל הסניף של ת"א בעצמו כדי לתת לנו את התלושים ולאחל בהצלחה במבחן. אז רצתי מהר לקניון לקחת את המתנה לפני שמישהו שם יתחרט.

הגשתי למוכר בבאג את התלוש ושאלתי כמה קיבולת יש למכשיר. "128 מגה", הוא ענה. קצת התבאסתי כי בכל זאת ציפיתי למינימום 256 (ב128 בקושי נכנסים כל המילים שלהם). שאלתי אותו כמה אני צריך לשלם כדי לקבל את ה256, הוא הלך לבדוק וכשחזר מלמל משהו שהדבר היחיד שהצלחתי להבין ממנו היה "שלושים שקלים".

אז אמרתי- סבבה, שדרג לי ת'בחור. הוא כנראה הבין שלא הבנתי וחזר ואמר- :מגיע לך שלושים שקלים הנחה על המכשיר. ככה סתם השדרוג יעלה לך 370 ₪..."

"אה", אמרתי, "במחשבה שניה, אני חושב ש128 זה בדיוק מה שאני צריך- להסתפק במועט וכאלה.. אתה יודע.."

משום מה שמכשיר המיניאטורי הזה הגיע בקופסא ענקית והיה נורא כבד. זה הזכיר לי את המשחקי מחשב של פעם שהיו כולה שני דיסקטים גדולים והקופסא יכלה להכיל נעלי בית.

וכשפתחתי אותה הבנתי למה החרא הזה עולה כ"כ הרבה כסף.

האביזרים.

יחד עם המכשיר הגיע מאריך לUSB, דיסק התקנה, נרתיק מיוחד, רצועת ריצה שמתחברת לנרתיק, חוברות בכל מיני שפות, אוזניות, בטריה ועוד כמה דברים שאני לא מבין את הצורך בהם.

לפי חוקי ההסתברות מהפסיכו, מהצירופים השונים של כל החלקים מקגייוור היה יכול להרכיב 20,445,601 פצצות (כל מה שחסר היה חבילת מסטיק).

מבאג המשכתי לריקושט. הפליז הכתום שקניתי נשבר לי בידיים. טוב, לא הוא נשבר, הריצ'ראצ' שלו נשבר. זו לא הפעם הראשונה שאני מוצא את עצמי עם בגד ביד אחד והריצ'ראצ' שלו ביד השניה, אבל הפליא אותי שזה קרה פחות משבוע מהקניה.

החליפו לי אותו בלי בעיה וראיתי שהגיעו חולצות מיקרופליז חדשות ולרגע חשבתי על לקנות אחת אבל המלכודת שהנחתי סביב כרטיס האשראי שלי בארנק הוכיחה את עצמה כאפקטיבית ומנעה ממני לבזבז עוד כמה מאות שקלים מהחשבון הגם-ככה-לא-גדול שלי.

ואפרופו ריצ'ראצ', אשתו של אחד שמתאמן איתנו בטאקוונדו שיחקה שם! J

ממש בדרך החוצה עברתי ליד סטימצקי ונכנסתי לעשות סיבוב. כמעט בכל חנות מעניינת אני עושה סיבוב, אפילו בטאואר רקורדס הייתי, והפעם האחרונה שביקרתי שם הייתה לפני שהמציאו את תוכנות שיתוף הקבצים.

תוך כדי שאני מדפדף במדריכי הטיולים ומגחך לעצמי שהשגתי מפה ומדריך יותר טובים בפחות כסף נזכרתי בהמלצה של מירי על ספר של דגלס אדמס בשם "הזדמנות אחרונה לראות", ושאלתי את המוכרת אם יש להם אותו. היא חשבה רגע, אמרה ש"יכול להיות", וחיטטה במשך חמש דקות בתחתית הספרייה המאובקת של ספרי הטבע- ולבסוף שלפה עותק!

הספר הזה יותר עבה מכל ספר אחר שלו (וקראתי את כולם), המחיר שלו היה 84 ₪ והתלבטתי אם לקנות אותו או לא. מצד אחד, זהו הספר האחרון שהוא כתב מעולם ולדעתו גם הכי טוב, ובתור מעריץ שקרא את כל הספרים עד עכשיו קשה לי להסתכל על ספריית הספרים שלי בלי לראות אותו בו. מצד שני, אין לי כסף.

א-בל, פתאום נזכרתי במאה שקלים שאמא נתנה לי וביקשה ממני לקנות קרם אפטרשייב לאחי (כי הוא כל הזמן משתמש בשלי!), ולא מצאתי בסופרפארם.

הרגשתי את השטר רוטט לי בכיס, כאילו מתחנן בי להשתמש בו למטרה כה נעלה (בסוף מסתבר שזה היה הפלאפון והשטר בכלל היה בכיס השני)

זעקתי שמע ישראל וקניתי את הספר!

אמרתי לאמא שבכלל קניתי את הספר מתנה בשבילה ובשביל אבא שיהיה להם מה לקרוא כשאני אהיה בניו זילנד ובכך יריתי בשתי ציפורים נכחדות במכה אחת! J

שטות אחרונה לסיום:

הייתי השבת במודיעין בשבת בר מצוה של בנדוד. בגלל שהיו מלא אורחים (אנשים אשכרה יצאו לסופ"ש ופינו את הבתים שלהם כדי שיהיה לאורחים איפה לישון), דוד שלי ארגן את הגן השכונתי שיתפקד כבית כנסת.

הצד הזה במשפחה, הוא הצד המרוקאי. אין בנינו קשר דם (למרות שאחות של אבא נשואה למרוקאי והאחיות שלו טוענות שהיא יותר אסלית מהן). החגיגה באולם הייתה חוויה שאני לא מכיר. השירים המרוקאים, התלבושות הנוצצות, הקולולולולו והדבר הזה שנראה כאילו סחטו יונים כדי לעשות אותו (חינה, אני יודע) עשו לי סחרחורת.

החוויה הכי טראומטית מבחינתי (על כמה שאני תומך בשימור מנהגים ומסורות עתיקות שנראה שהעולם יכול להסתדר נהדר בלעדיהן) היה התפילה בבית הכנסת. זה אותו הנוסח שיש בימי שישי בבתי מלון, אותו נוסח ש"מוסכם על כולם" בצבא, כשאין חזן אשכנזי- הנוסח הקבוע, המונוטוני, חסר השירה והעניין, המשעמם והארוך שגורם לך לזרוק את הסידור בכעס ולהתפלא למה המוכשרים שבעדה רצו לכוכב נולד ואת כל חסרי הכישרון השאירו להתפלל בשבילם.