זהו. הלמידה האינטנסיבית של שלושת החודשים האחרונים התמודדה היום במבחן התוצאה.

מה לא עשיתי? הגעתי שעה קודם, איתרתי את הבניין, הגעתי לכיתה, תפסתי מקום אטרקטיבי, וידאתי שהפלורוסנטים מעליי לא מהבהבים, שאין מצדידי חלון שיכול להפריע או לסנוור במהלך המבחן, ניסיתי לחבר כיסאות שטודנט ככה שיהיה לי יותר מקום (לא הלך.. הם היו מחוברים בשלשות), עברתי מקום, שמתי אוכל ושתיה לידי, הבאתי שלושה (!) עפרונות מחודדים, אפילו הנחתי מחק ומחדד למקרה ש, תליתי את הסטופר על הצוואר ונראיתי כמו מורה לספורט, הלכתי לשירותים לפני ווידאתי שהמזגן לא על הפרצוף שלי.

אפשר להגיד שעשיתי בערך כל דבר אפשרי כדי שאוכל למצות את הפוטנציאל הפסיכומטרי שלי.

אחרי שלוש וחצי שעות, שני פרקי מילולי, שלושה בכמותי ובאנגלית וכאב ראש שלא היה מבייש את הנסיכה דיאנה בדקה אחרי שנכנסה בעמוד – תחושת הקלה פעמה בגופי. עם כל טלפון שקיבלתי בדקות אחרי המבחן ("נו, איך היה?"), התבהר לי שזהו! זה מאחורי! מספיק לחרוש! מספיק ללמוד! מספיק להתנזר מתענוגות החיים! והרגשתי יותר ויותר טוב.

ועכשיו, מה הלאה? במבט חטוף על הבלוג שעתיד להשתנות בקרוב (עוד אין לי מושג מה מי מו, אתם רשאים להציע רעיונות), גיליתי שעוד 36 יום אני טס. 36 יום! לעזאזל! איפה נעלמו הימים? לא מזמן חגגתי "עוד שמונים יום" ונחתי על זרי דפנה שיש לי עוד מלא זמן ועכשיו אני מודע לעובדה שעוד לא פתחתי את הלונלי פלנט שכבר מעל לחודש אצלי.

יש לי כ"כ הרבה דברים לעשות, תכנונים להספיק, אנשים לפגוש, משחקים לבדוק, סרטים לראות, דגים להאכיל (שניים נוספו! הידד!), ספרים לקרוא ואפילו חגורה אחת כחולה להרוויח לפני הטיסה שהכאב ראש חוזר רק מלחשוב על זה.

אבל כמו שבאחת השיחות היום בפלאפון נאמר- "אני במקומך, קודם כל הייתי עוזב הכל ונח". והוא צודק. צריך לתת למוח המסכן שלי להרפא מהחוויה הטראומטית הזו, הוא עבד בשלושת החודשים האחרונים כמו שהוא לא עבד כל התיכון והוא זקוק לזמן התאוששות. וכמה שפתאום שמתי לב שאני מחשב דברים במתמטיקה יותר מהר (אמא שאלה אותי פעם אחת כמה זה 34 חלקי שתיים ובלי לחשוב אמרתי לה 17, ובעשרים השניות שהיא הסתכלה עליי המומה הספקתי לחשב כמה מספרים ראשוניים יש עד 34), או בטוח באוצר המילים האנגלי שלי ככה שאני מדבר עם אנשים אנגלית בבטחון מלא – אני חושש שהלימודים פגעו אנושות ביכולות החברתיות שלי וברמת התיקשור עם הסביבה. אני אולי יודע מה זה "אסקופה נדרסת" אבל מרגיש כזה אחרי שיחה עם מי שהם לא תרגילים במתמטיקה או מורכבים ממשפטים מבולבלים.

אחת הסיבות, לדעתי, היא הצורה האלימה שבה מילים חדשות שלמדתי בעמל כה רב בשבועות האחרונים מנסים להשתלט לי על כל משפט ולדחוף את עצמם עד פלצנות גרידא! (!@#$!@#!$!!!) אני חייב לשוב ולדבר בצורה שלא תגרום לכל אחד ששומע אותי רצון עד להוריד לי כאפה, ולכתוב שוב בצורה מובנת יותר.

אם למישהו יש רעיון איך לבצע רגרסיה מנטאלית אני אשמח לשמוע!

הציעו לי, למשל, לעשות מרתון של "בולי איש השלג" אבל לא מצאתי אף פרק באי-מיול.

אני כ"כ לא בפוקוס עכשיו- ובמקום לטייל עם הכלבה באויר הצח אני יושב פה ומתנסח כמו איזה סיני שיכור.

אז רק עוד כמה עדכונים קטנים וזהו:

-        סוף סוף קניתי שק שינה! דגם של אפולו (?) מינוס חמש מעלות עם סיבי הולופייבר, שק כיווץ וכו' שרק מלהחזיק אותו ביד נהיה לך חם. אני עוד צריך ערב אחד לישון בחצר כדי שבפעם הראשונה אני לא אכנס לשוק- שמישהו יזכיר לי כשהחזאים יגידו "התכוננו ללילה הכי קר מזה שלושים שנה".

-        שכחתי לכתוב על הפרידה מכל האנשים בקורס ביום חמישי. היה עצוב, עד שסוף סוף השיעורים הופכים מצחיקים וכולם כבר מכירים את כולם- הפסיכו הזה מגיע והכל מסתיים.
הייתה בסוף פריסה ענקית. הביאו כמות של אוכל שלא הייתה מביישת ארוחת צהרים בקריה וכמות עוגות שמסוגלות להעלות את כל תושבי ערד בקילו כל אחד.

-        כמה דקות לפני שהתחלתי את הסימולציה האחרונה שעשיתי עם כל הקורס צלצל לי הפלאפון, בהתחלה לא זיהיתי וחשבתי שמישהי עובדת עליי בטלפון אבל אחרי כמה שניות גיליתי שאלו כמה ילדים מהקייטנה שליוויתי בתור חובש בקיץ. הם נפגשו באיזה חוג והחליטו להתקשר להגיד שלום. איזה חמודים J בזכותם שברתי את שיא הסימולציה האחרון.

"מה זה אירוניה?"

אירוניה זה כשקבוצת אנשים על מטוס שרים בהתלהבות שיר מבלי לדעת שהלהקה ששרה את השיר אחרונה נספתה בתרסקות מטוס.. (מתוך סרט לא ברור עם ניקולס קייג' אתמול)