הרגע חזרתי משיעור נסיון בטאקוונדו. השרירים שלי חמים ומשומנים, אני מרגיש את הדופק פועם ואת שאריות האנדרנלין בדם מתסיסות אותו וגורמות לכל הגוף לרעוד במין מוכנות ספורטיבית שכזו. לא הרגשתי ככה כבר שנים. בשנות החטיבה הייתי מאוהב בספורט. אתלטיקה. הייתי מתאמן והולך לתחרויות (אפילו יש לי כמה מדליות ותעודות מכובדות). מאז עבר הרבה זמן. בתיכון לא השקעתי בספורט כמו בחטיבה (בגלל תנאי בצפר מחורבנים,  ובצבא אתם בטח יודעים (ולמי שלא עוקב-) אני ג'ובניק, ככה שהספורט היחיד שיצא לי לעסוק בו זה לרוץ לחדר האוכל כדי להשיג את הפרות מהמעבדה (או פיתוח שרירי אצבע באליפויות סוליטר לרוחק). בקיצור לא עסקתי בספורט כמה שנים והיום הרגשתי עד כמה זה היה חסר לי.

נהנתי. נורא נהנתי. אין תחליף להרגשה הזו.. הכל מוכן, הכל משומן, רעד של אנדרנלין... הרגשה של "כל יכול".

ואולי באמת הגיע הזמן לחזור קצת לכושר ולספורט. אומנות לחימה זה דבר שתמיד כדאי ללמוד ולדעת, אימון כושר של שעה וחצי פעם בשבוע זה בהחלט סביר, וסוף סוף יהיה במה להשוויץ בים מלבד פריזבי והמצאות ג'אגלינג מטורפות (קראטה-קיד על החוף בשקיעה.. נוסטלגיה..). והשיעור נסיון הזה (שד"א, רוב ה*שיעור* האחרים הם אבות לילדים שלומדים טקוונדו קבוע, ואחרים אם אבות בלי קשר.. ככה שיש לי את יתרון הגיל J) בעצם יעזור לי להכנס לכושר (ונקווה גם שישפר לי את התאבון שבזמן האחרון לא כ"כ מציק לי).

הפסקה הנ"ל נכתבה ביום שלישי בלילה, מיד לאחר הטאי קוואן דו. עכשיו, קצת יותר מ24 שעות אחרי, כל השרירים שלי תפוסים. השריר של השוק שלי (ואחד השרירים שאני הכי גאה בהם, תראו אותו פעם תבינו למה..), תפוס כמעט כולו וזה מקשה לאללה על ההליכה (מעצבןןןןןן). אי אפשר לבעוט, אי אפשר לרוץ.. אפילו בהליכה אני מקנא בברווז.

מסקנה: אכלת פלפל, שתה מיץ. חכמים ממני אמרו וצדקו.

סביבות עשר בבוקר אתמול- אני באמצע מייל צה"לי לסימבה, כשהשולחן מולי מתחיל לנוע מצד לצד. המחשב לא מאחר בעקבותיו. ישבו מלפניי שתי בנות שלא הסתירו כ"כ טוב את הפליאה שלהם מהמצב ואף אחד מאיתנו לא הבין למה הארון תקשורת הענק בצד החדר עושה לנו נו נו נו. "רעידת אדמה", התובנה נחתה עלינו כשאחת הפקידות ניסתה להדחק מתחת למשקוף (שימו לב- ניסתה להדחק). אחרי איזה חצי דקה הכריזה אישרה- "כל החיילים מתבקשים לצאת מהבניינים והמרפאות ולהתרחק מהמבנים". אזעקה. יופי, ואני סמל תורן. הגענו לנשקיה והקצין ארגן את כל החיילים, כל אחד נשלח למכלול אחר כדי להוציא את כל האנשים שעדיין נשארו בפנים ואני תיזזתי אחריו כאילו היה לו בורקס גבינה ביד (יאמי).

אחרי עשרים דקות שהכל נרגע- שוב הקפצה. אותו דבר. והפעם, אחרי שקפצנו וכל אחד שאל "הרגשתם משהו?", הוהבר לנו שזה כהכנה ל"אפטרשוק". רק חבל שהם היו בכזה שוק ששכחו שהאפטרשוק פחות מורגש (אם בכלל), וסתם התייבשנו חצי שעה בחוץ...

אתם קולטים שמעכשיו השאלה תהיה- "נו, אז איפה היית ברעידת אדמה?". ואם תשאלו אותי, זה אחלה משפט פתיחה!

במשך הלילה כמעט ולא ישנתי. השעות נעשות מטורפות והתורנויות משוגעות. מזל ...ש...זו...הייתה........... התורנות סמל תורן האחרונה שלי!!!!! J. כן, כן, תורנות סמל תורן שלי הגיעה לקיצה. אחרי לא מעט לילות, שבתות והקפצות (או, ההקפצות..)- אני נוטש את ה"שרוול סמל תורן", מניח אותו יפה בחמ"ל ואומר שלום. זה לא הוא- זה אני... מפרקים את התורנות הזו. במקום סמלים (או רב"טים ו, ה' ישמור, טוראים), יאבטחו הקמ"אות (בוגרי אוניברסיטה עתודאים) את הבסיס ביחד עם הקצין תורן וייקראו- ע. קצין תורן. לפחות יש בזה הגיון. אז אולי אני אחזור לשמור, אולי לא. תלוי בכמות הבנים הכשירים לשמירה בבסיס. נחיה ונראה.

ישבתי בסביבות שלוש-ארבע בבוקר, אני והטלויזיה החדשה עם היס, והתחלתי להעביר תחנות בתקווה למשהו מעניין. כמה ערוצים יש ביס? 700? משהו כזה? (כולל תחנות הרדיו והערוצים ה"מיוחדים"?), חשרתי על כולם פעמים – ולא מצאתי שום דבר מעניין לראות. או שאחרי כל ערוץ יש שבע עשרה אחרים שאין לנו גישה אליהם או שהם בתשלום (חמישה שקלים על משחק עד שש בבוקר? כן.. בטח..). היה כיף.

מישהו יודע אם אפשרי להחליף כרטיסים בין ממירים? (נגיד יש ממיר של יס במקום אחר שבו כן קולטים, למשל-  את ערוצי הסרטים, אפשרי להחליף בינהם?) – תאורטית בלבד.. N