את כמות הסרטים הישראלים שראיתי במהלך הטיול אני לא יכול לספור. סרטים ישראלים (מלבד למוזיקה ישראלית שנגישה לכל אחד בכל זמן נתון) נראים כהתכנסות "מדורת השבט" העכשווית לישראלים בטיול שרוצים להרגיש לכמה רגעים בבית (אגב, גם את הסרט "מדורת השבט" ראיתי). שני הסרטים שכיכבו בטלוויזיות באכסניות השונות היו גבעת חלפון ומבצע סבתא. כבר נהייתה לי התניה חיובית (?) למבצע סבתא- כשאני רואה אותו אני מרגיש בניו זילנד. ביום העצמאות אחרי ארוחת החג המסורתית אחד הישראלים ארגן דיוידי נייד מאיזה תייר אנגלי והצטופפנו כולנו סביב המכשיר ודיקלמנו מילה במילה את קורותיה של סבתא חיה ז"ל.
היום, סוף סוף הרשיתי לעצמי לצאת לכמה סידורים. עד היום (כמעט שבועיים, רבאק!) בעיקר התפננתי, העברתי את הימים בכיף, סידרתי את כל התיקים (לא יאומן כמה הצלחתי לדחוס לשני תיקים ושקית... בעצם, זה מסביר את הoverweight שהיה לי ביציאה מנ"ז), פגשתי אנשים, בריכה וכאלה.
הנהיגה כאן הפחידה אותי בימים הראשונים. למרות שאני נוהג בערך חמש וחצי שנים פתאום הפחידה אותי נורא הנהיגה חזרה בצד ימין. כנראה שאחרי בערך חמשת אלפים קילומטרים של להצמד לשמאל (כולל כל החוקים המוזרים שלהם) התרגלתי. האמת שהיה לי ממש קל להתרגל (אולי כי אני שמאלי והיה ממש נוח עם ההילוכים), ופתאום להשתלב בכיכר לצד ימין ולא לשמאל גורם לי לקפוץ בכיסא במחשבה שאני עושה טעות ועוד שניה מישהו יכנס בי מכיוון שלא חשבתי.
כמו שכשרוצים לחצות כביש מתוך הרגל (של נ"ז) אני מסתכל קודם ימינה ואז שמאלה...
אז החזרתי את כרטיס האשראי הבנ"ל (למרות שמי יודע, אולי יהיה קצת חו"ל בקיץ), מצאתי סוף סוף מיכל גז מתברג לגזיה שקניתי במבצעים של האיסטר ואפילו יצאתי לארוחת צהרים (בשרית, כמובן J) עם אמא ואחי הקטן.
מה אני אגיד לכם, השגרה מאיימת להשבית לי את השמחה ולהחזיר אותי לימי טרום הטיול. אם לא היה לי כאב גרון שנמשך מאז יום ראשון (אפילו היה לי חום אתמול!) הייתי עושה משהו בנידון.
אבל כל מה שנותר לי זה לשתות תה עם נענע ולימון ולקטר וירטואלית מעל דפי הבלוג שלי...

אגב, ההגה הראשון של המכונית הראשונה היה באמצע ולא בצד ספציפי...