הדרך לתחילת הטרק

את ששת הקילומטרים הראשונים שמיועדים לארבע על ארבע היססנו (אני והחבר שעשה איתי את הטרק) אם לעשות עם הגרוטאה הישנה שלו או ללכת ברגל ולהפסיד זמן יקר. אחרי שראינו שנהג עם אוטו מצו'קמק אזר אומץ ונסע החלטנו גם אנחנו לצאת לדרך עם האוטו.

הדרך הייתה נוראית. למדנו מילה חדשה באנגלית: Ford שלפי מילון מורפיקס משמעותה: "מקום של מים רדודים שדרכו ניתן לצלוח נהר", והיו לא מעט פורדים כאלה...

אבל מלבד זאת, הדרך הייתה עוצרת נשימה. הרים ירוקים ששלג מכסה את קצוותיהן בהקו בשמש החמה, מאות כבשים ליכחו עשב בשדות המרעה הירוקים האין סופיים לאורך הכביש המפותל והאוטו שלנו היה היחיד שעשה אבק.

בחנייה ראינו מרחוק משפחת מטיילים שמתמרחים בשמש ומשום מה ישר קלטתי שהם ישראלים (אולי כי שמעתי אותם עוד לפני שראיתי אותם) והלכנו איתם את התחלת המסלול.

הנהר היה ממש כמו בתמונה. גוון טורקיז-תכלת מדהים שגלש לו בין הסלעים ממש לידינו.

לאט לאט התחיל טיפוס מתון למעלה והתרחקנו מהנהר עד שלא ידענו להבדיל בין רעש האשדים שלו לבין הרוח.

אחרי הליכה דיי מעייפת התגלה לו קצה קרחון לבן ומסנוור רחוק בין ענפי העצים. ככל שהתקרבנו התגלה יותר ויותר ממנו ואחרי פניה קצרה וחדה היה מרווח כזה בין ענפי העצים שראינו מפל עצום נופל מקצה הקרחון ולא ראינו את התחתית. שתיתי אותו בפרץ של יצירתיות J

המשכנו בעלייה המתונה, עוקפים מטיילים בכל מיני גילאים ומרגישים בעננים. אני אוהב להיות מוקף בירוק עם ריח של טבע, ציוצים משונים של ציפורים ברקע והציפייה לנוף שבסוף העלייה.

ואכן הנוף הגיע.

ליד שלט קטן שהסביר על התופעות הגיאולוגיות בסביבה ועל קרחון הרוב רוי התגלה מחזה מהפנט. ספרתי שנים עשר מפלים שונים נופלים לאורך ההר העצום שמעליו, מתנשא בלובן מסנוור, הקרחון הקפוא. מרחוק שמעתי רעם חד וכשהבטתי ראיתי מפולת שלגים רועמת את דרכה אל עבר עמק קרח לבן בתחתית ההר.

כל מה שעשיתי היה לעצור ולבהות בפלא הרועש שמולי. המפלים שנראים מרחוק כמו זרזיפים מברז מקולקל עשו רעש שרק ממנו יכולתי לנחש איזה גודל הם באמת.

משמאל, נשפך כמו מרזב עצום, המפל שראיתי בין צמרות העצים ורק עכשיו יכולתי לנחש מה הגובה שלו. עדיין לא ראיתי את התחתית אבל בהערכה גסה ספרתי לפחות מאתיים מטר נראים ממנו ופשוט הייתי המום.

מכיוון שלא ראינו "סוף רשמי" לטרק ועדיין היה המשך למסלול החלטנו להמשיך. דילגנו מעל לנחל רחב ויבש וגילינו מזלג דרכים. התפצלנו וקבענו להפגד עוד כחצי שעה חזרה ליד השלט (והיכן שרוב המטיילים סיימו ונחו). פגשתי כמה מטיילים ישראלים והם סיפרו לי שעוקב אחריהם תוכי קיאה כבר עשרים דקות.

לא רחוק משלט ההסבר שהשארתי מאחורה היה גם שלט קטן שכותב שיש באזור תוכי קיאה אלפינים וצריך לשמור על הדברים שלא ייחטפו על ידם. מכיוון שעד עכשיו הכרתי טוב את תוכי הקיאה המשוגעים (בעיקר מטרק הקפלר ואזור הפיורדלנד) איבטחתי טוב את כל השרכים והדברים בתיק והסתכלתי למעלה כמו משוגע.

ובאמת היה תוכי שחג סביב הישראלים ולפעמים התקרב עד כדי כמה מטרים מאיתנו.

עשינו ארוחת צהרים משותפת על סלעים עם נוף מצוין לקרחון (שלא היה ממש קשה.. הוא היה ממש מעלינו) ורעש המפלים רעם יותר ממוזיקת הmp3 שניסיתי לשמוע בזמן השנ"צ שאח"כ...

בתמונה: חיה שלא מבינה

היה קשה להפרד מהמחזה אבל השעה דחקה ולא הייתה ברירה. הדרך חזרה הייתה מדהימה לא פחות וגיליתי (כמו תמיד) שבדרך חזרה ממקום מסויים שמים לב לדברים שלא שמת לב אליהם בדרך הלוך וזה מגניב כי הדרך חזרה גם תמיד יותר קצרה J

ממש לפני האוטו רדפו אחרינו עדר של פרות מבולבלות אבל פרט לכך הטיול הסתכם באפס תקלות ומקסימום הנאות!

הרוב רוי נחשב מבחינתי לאחד מחמשת המקומות הכי מדהימים בניו זילנד ושהכי נהניתי מהם, ואני מניח שכמו תמיד, התמונות מדברות בעד עצמן....