זה לא חדש שאני ואבא מתאמנים ביחד בטאקוונדו כבר קרוב לשלוש שנים. את רוב מבחני החגורות עשינו ביחד, משננים את שמות הבעיטות ביחד ומתקנים אחד את השני כל הזמן.

אחלה זמן איכות אם תשאלו אותי.

ואם תמשיכו לשאול אולי אני אפלוט בטעות שלפעמים הוא עולה לי על העצבים. זה רק מוכיח שכל אדם שתהיה בחברתו במשך תקופה ארוכה יעלה לך על העצבים- גם אם הוא אבא שלך. אבל אני תמיד יאהב אותו, וחוץ מזה- לא זה מה שרציתי לכתוב.

בזמן שהייתי בניו זילנד אבא ניצל את הזמן והלך לקורס שיפוט. הוא סיים בהצלחה את קורס השיפוט הראשון בארץ לשופטי טאקוונדו ואפילו שפט בכמה תחרויות גדולות (כולל תחרות ישראל באפריל).

דרך המאמן התגלגלה לנו האפשרות לצאת לקורס מדריכים בוינגייט ועד היום (או יותר נכון- אתמול) שקלנו את זה בלי הפסקה.

אגב, יש סיבה שאני כותב ברבים.

קורס השיפוט לא ממש מדבר אליי. ולמרות שאבא והמאמן מאוד דוחפים אותי לכיוון זה לא ממש בראש שלי. קורס הדרכה לעומת זאת, מאוד מדבר אליי. האפשרות "לחלטר" בזמן הלימודים בעבודה מגניבה כחלק מתחביב גדול שלי ולעשות מזה קצת כסף (והכל במסגרת מוכרת וגמישה) נראה לי כמו חלום מתוק המוגש על דיפלומה מוינגייט.

ומשום מה, אבא לא מוכן לשלוח אותי לקורס לבד, והוא החליט להצטרף.

הקורס הזה עולה הון (גם במונחים של לא-סטודנטים) ואת מול גיליתי שאפשר להשתמש בפיקדון מהצבא והחלטתי שאני הולך על זה!

קורס חורף למדריכי טאקוונדו שנמשך סימסטר אחד במכללת וינגייט, ואפילו מקבלים תעודת סטודנט!

אני מניח שמהפוסט הקודם הבנתם שהשבוע האקדמי שלי לא עמוס במיוחד (ואת זה אני אומר לפני היום העמוס ביותר שלי בשבוע- שיהיה מחרתיים) ואני יכול להרשות לעצמי להיות סטודנט במקום אחר (ופתאום מתעוררת בי שאלת אתיקה...)- וזה בדיוק מה שאני הולך לעשות! J