נוף טיפוסי לאורך הטרק

זה היה יום מדהים. שמים כחולים, עננים לבנים, חם ונעים כיאה לצפון האי הדרומי (בחלק מהזמן, בכל אופן). החנינו את האוטו במקום מסודר וסגרנו עם חברת המוניות טקסי חזרה שלושה ימים לאחר מכן ויצאנו לדרך.

הנה אנחנו עומדים לעשות את אחד הטרקים המטויילים ביותר בניו זילנד (מספר המטיילים כולל "day walkers", חבר'ה שמטיילים רק במשך היום, יכול להגיע למאות אנשים ביום בעונה החמה) ושמחנו שזה לא שיא העונה.

מיד לאחר תחילת הטרק הבנתי דבר מעניין. הגלויות האלה של שמים כחולים, עני נוצה לבנים, חופים זהובים, הרים ירוקים ומים צלולים בצבע כחול-טורקיז-ירוק שקשה לתאר קיימים במציאות! עד אז חשבתי שמעצב גרפי מוכשר עושה אותם בעריכה ממוחשבת...

ואם בטעות פספסתי את המראה המהפנט הזה ונכנסתי לתוך הבוש, כל כמה מטרים קיבלתי תזכורת בתור הצצה חטופה בין העצים אל הנוף המדהים הזה שכנראה בזכותו הטרק הזה כ"כ פופולרי.

איים קטנים שמרו עלינו מהים כמו משמר חופים טבעי כשעשינו את דרכינו במעלה החוף בעלייה לא תלולה בתוך הבוש אל עבר נקודת המעבר הראשונה שלנו.

בטרק הזה, בגלל שהוא טרק חוף, צריך להתחשב בזמני הגאות והשפל מפני שיש כמה מקומות שרק בשפל אפשר לחצות אותם. מה זה גאות ושפל אתם שואלים? בגדול זה משהו שקשור לירח. בקטן- זה נראה בערך ככה. פעמיים ביממה מי הים בורחים מנקודות מסוימות ומשאירים את הקרקע (על כל תושביה הזעירים) רטובה ובוצית – ובעיקר אפשרית למעבר.

ממש אחרי המעבר הראשון הקמנו אוהל וחנינו למשך הלילה.

המים כ"כ צלולים שאפילו השתקפויות לא רואים

למחרת בבוקר פגשנו גרמניה צעירה בשם סוזן שטיילה לבד. מסתבר שהיא הייתה איטית מידי בשביל הקבוצה המקורית שלה אז אימצנו אותה בשמחה. לימדנו אותה משפטים בעברית וכולנו שברנו שיניים כשהחלפנו שירי ילדות ביחד.

במהלך אותו יום פגשנו אין ספור מטיילים. כנראה זה החלק האהוב ביותר על המטיילים. הצטרף לחבורה שלנו מטייל הולנדי בשם לני שמיד מינינו אותו כא' צחוקים וגילינו שהוא מפחד מגשרי חבלים...

עצרנו לארוחת צהרים בחוף ים מדהים בשם Bark bay. הורדנו נעליים וחולצות ופשוט התפננו לנו בשמש הנעימה. מישהו הוציא נחשי גומי ומבחינתי אפשר למות. אני כבר בגן עדן J

לא רחוק משם גילינו שלקחנו את הזמן יותר מידי. הגענו לנקודת המעבר והשפל לא נשאר בשפל לאורך זמן... המים זרמו במהירות מכיוון הים פנימה והמפלס רק עלה עם כל דקה. היינו צריכים לחשוב במהירות: האם אנחנו חוזרים והולכים בשביל העיקוף הארוך או מפשילים שרוולים ומנסים לחצות.

נו, אני הרי ידוע במשאלת המוות התמידית שלי, ומבחינתי הפחד היחיד היה שהגרביים יפלו מהנעליים שעל הגב ויירטבו. כל השאר היה בגדר חוויה מגניבה.

אז התנדבתי להיות ראשון.

אחרי שאבטחתי את הציוד (והתפללתי שהגרביים לא יפלו) ניסיתי לאמוד את גובה המים אבל ללא הצלחה כי הזרימה הייתה מהירה מידי, אז התחלתי ללכת רמבו סטייל.

סטאלון היה גאה בנו. כולנו הגענו בשלום לצד השני.

הגענו לAwaroa ממש לפני השקיעה ושם התמקמנו ללילה. פגשנו זוג ישראלים שפינקו אותנו בתה מנטה-נענע וזה היה סיום מושלם ליום ארוך. אפילו זבובי החול השטניים לא הצליחו להפחית מתענוג התה.

התעוררנו מוקדם בבוקר כדי להספיק לעבור את הקטע הקריטי של הטרק. קטע שאם מפספסים את מועד השפל אי אפשר לחצות אותו ברגל. התחלנו ללכת בקרקע הבוצית וניסינו כמה שיותר להימנע מלהוריד נעליים. עקפנו שלוליות גדולות של מים אבל בסופו של דבר לא הייתה ברירה והיה צריך ללכת במים. לא היה באותו הזמן דבר משביז יותר מאשר להוריד את הנעל החמה ואת הגרב ולדדות על גבי מאות צדפות פתוחות ואבנים. לפחות הסרטנים שפגשנו היו חכמים ולא ניסו לרוץ לנו בין הרגליים.

המשך הטרק לאחר מכן היה מדהים עוד יותר. המטיילים האחרים התמעטו, התצפיות הפכו יפות יותר, החופים לארוכים יותר ורק הים נשאר באותו גון בלתי הגיוני לכל אורך הטיול. המשכנו לאורך חופי הזהב הבלתי נגמרים ועשינו שטויות. טוב נו, השטויות נעשו בעיקר על ידי. בשלב מסוים כשכבר לאף אחד לא היה כוח לעצור ולצלם את השטויות שלי המצלמה נפלה לי לתוך החול כשניסיתי לצלם את עצמי L

נקודת הסיום הייתה חוף בשם Tutaranui. הגענו אליו יחסית מוקדם (תודות לזמני השפל) וחיכינו למונית. בינתיים תפסנו קצת שמש ונרגענו.

בסביבות הצהרים הגיעה water taxi. אני לא חושב שאפשר לתרגם מושג כזה לעברית. סירות קטנות שמשמשות כמוניות על המים. פשוט כי בישראל זה לעולם לא יעבוד.

ה"מונית" לקחה אותנו בשעה וחצי את כל שלושת הימים האחרונים ברוורס לאורך הים ופשוט היה נהדר. גיליתי שלא רק שאין לי מחלת ים, אלא אני ממש אוהב את הצירוף של מים ומהירות!

ראינו גם דברים שלא היינו יכולים לראות מתוך הטרק. למשל את דייג הסרטנים הזה שבדיוק תפס שלל רציני. וגם את התצורות המרשימות האלה בסלע.

חזרנו לאוטו ושמחנו שמצאנו אותו בדיוק איך שחנינו אותו ולצהרים התנקנו בפינוק האולטימטיבי (מבחינתי לפחות) Subway ענק J

חזרנו כל הדרך דרומה, עצרנו באכסניה כפרית שהייתה נורא אישית (הגענו וששת האנשים שהתאכסנו שם ישבו במטבח ליד האח, שתו תה חם וקשקשו שטויות אוניברסליות כיאה לאכסניות עם אנשים מכל העולם) המארחת נתנה לנו חדרים מרווחים ואחרי מקלחת חמה היה עם מי לדבר. ולא רק איתי, היו גם כמה בנות ישראליות שהתארחו שם.

אגב, Inwood Farm ממש ליד צומת Inangahua. היא מופיעה בBBH. ממליץ בחום!

למחרת הדרמנו כמה שהחבר יכל והגענו עד לווסטפורט שעל החוף המערבי. עשינו קצת קניות ומול האינפורמיישן הוא זנח אותי לאנחות. הורדתי את כל הציוד שלי מהאוטו שביליתי בו בשבועות האחרונים ונפרדתי לשלום.

זהו.

מעכשיו אין יותר אוטו, אין יותר ליפטרים לנסוע איתם, ואין יותר חיים קלים.

מעכשיו אני צריך לדאוג לעצמי.

המשך יבוא...