כבר עברו כמה ימים מאז שהייתי בגריימאות' היפה, לבד. התאכסנתי אצל שושי ודורי, שני ישראלים נחמדים עם אכסניה מגניבה ובלי סוף ישראלים שבאים והולכים. פגשתי מלא חברים חדשים והעברתי את הזמן בכיף. במהלך ה(כמעט) שבוע שביליתי שם יצא לי להכיר את העיר מקרוב, לתור את הסביבה וסתם לנוח, לראות סרטים ולשחק קלפים במשך שעות.

אחד המקומות שרציתי להספיק לראות בסביבה לפני שאני מתחיל לעלות צפונה היה אזור מפורסם של מעבר בין הרים שנקרא ארתור פאס. פאס זה מעבר (pass) וארתור פאס הוא המעבר האמצעי והיפה ביותר בין הצד שמזרחי למערבי של האי הדרומי בניו זילנד.

הוא כ"כ יפה שבנו מסילת רכבת בין ההרים והיא נחשבת לאחת הנסיעות היפות ביותר בעולם.

ואפשר בקלות להבין למה...

הייתה חבורה של שלושה ישראלים שפגשתי והם תכננו להגיע לארתור פאס כמוני. הבעיה הייתה (כמו תמיד) מזג האוויר. עד שבוקר אחד התעוררתי, ותוך כדי שהתנודדתי לי אל עבר השירותים ראיתי אותם בחדר לידי ממהרים. כששאלתי אותם מה קורה הם אמרו שלפי התחזית אמור להיות יום יפה אז הם רוצים להגיע אל המעבר כמה שיותר מוקדם.

החלטתי להצטרף!

תוך רבע שעה כבר הייתי למטה, לבוש, עם תיק ארוז אוכל ארוחת בוקר. כמה דקות לאחר מכן יצאנו לדרך!! ארתור פאס, היר איי קאם!

בניגוד למה שאתם חושבים לא היה כזה מוקדם בבוקר. למרות שבמשך כל הטיול היה חשוב לי לקום עם יקיצה טבעית (כיאה לחופש) היקיצה הטבעית שלי הייתה בסביבות שמונה בבוקר (בניו זילנד אין חיי לילה משוגעים והולכים לישון בד"כ מוקדם). באותו יום קמתי אחרי תשע וחצי.

הנסיעה לשם הייתה לא קצרה. ארתור פאס נמצא בערך בנקודת האמצע של קו הרוחב, ז"א שהיינו צריכים לחתוך את חצי ניו-זילנד עד שהגענו. הנופים היו מדהימים כצפוי והגענו ללא בעיות מיוחדות.

אפשרויות המסלולים והטרקים החד/דו יומיים שאפשר לעשות בסביבה הם רבות. וכל אחת מציעה מראה אחר של האזור. אחרי התלבטות קצרה החלטנו לעשות את המסלול בין המפורסמים (והקשים) שיש: Avalanche peak. טיפוס ישיר של 1833 מטר עד לפסגה, מעבר של כמה שעות בין סוגי צמחיה שונים, יציאה למסלול אלפיני שהופך להיות מלכודת חיים בחורף עד לפסגה המושלגת – קצה ההר J הטרק לוקח בין שבע לשמונה שעות ולכן היינו צריכים להזדרז.

חייבים לעשות תמונה לעיתון "למקרה ש..."

כבר מהמטר הראשון לתחילת הטרק הייתה עלייה. מה זה עלייה, טיפוס. הייתי צריך להשתמש בידיים! (ומי שטייל איתי פעם יודע שגם בצוקים של מדבר יהודה וגם במסלולים של הכרמל נדיר שאני משתמש בידיים) והקטע המעצבן ביותר הוא שלא ראינו את הסוף. העלייה פשוט נמשכה ונמשכה וטיפסנו מטרים שלמים עד לעצירה יזומה ראשונה אחרי רבע שעה, ליד מפל ענק, ופתאום התחלתי להרגיש רע.

הבטן התחילה להסתובב לי, הבחילה הגיעה מהר והדם זרם בעורקים בקצב משוגע. גם אחרי עשר דקות של מנוחה פשוט לא יכולתי להמשיך. הרגשתי רע.. חולה... אפילו הקאתי את הנשמה פעם אחת מרוב שההרגשה החריפה.

עשיתי חושבים. מצד אחד, לא נעים לי מהחבר'ה שטיילו איתי. הם אזרו כוחות ורצו להמשיך. מצד שני, אם אני ממשיך עכשיו הסיכוי שלי לעלות את מאה המטרים הבאים מבלי לגרום לנזק חמור כתוצאה מהתדרדרות למטה נמוכים מאוד. בסופו של דבר, עם כאב לב גדול אמרתי לחבר'ה להמשיך ולעלות ואני כבר אסתדר לבד. אני אנוח קצת, ארד בעצמי ואחכה להם למטה. טרק חלומי או לא, הבריאות שלי מעל לכל. וההחלטה הזו הייתה ההחלטה הקשה ביותר בכל הטיול.

נשארתי באותה נקודה והחזרתי את הדופק חזרה. הראש הסתחרר לי והבחילה הייתה נוראית. לא הבנתי מה פתאום הרגשתי כ"כ רע (במיוחד כשזה לא הטרק הראשון שלי). אכלתי כמה פרוסות עם שוקולד ואחרי עשרים דקות נוספות של מנוחה ראיתי שאני מרגיש הרבה יותר טוב והחלטתי להמשיך.

גם ככה בטרק הזה יורדים באותה הדרך שעולים ואני במוקדם או במאוחר אראה את החבר'ה חוזרים אז אני פשוט אקח את הקצב שלי, אתנתק מכל המשוגעים שרצים לפסגה ועוקפים אותי במבטים משתאים ואזחל למעלה. גם יהיה הרבה יותר קל להתפעל מהנוף מסביבך כשהמבט לא מקובע שני מטרים מעליך לנקודה הבאה שאתה אמור להגיע.

הלכתי בקצב שלי. כל מטר שעשיתי הפתיע אותי מחדש. הרגשתי נורא. זוועה, ליתר דיוק. למרות שממש זחלתי (לפעמים על ארבע בגלל השיפוע) והקצב שלי היה איטי יותר מחילזון מיובש המאמץ רק החליש אותי אבל הייתי חזק מספיק בשביל להמשיך. לפחות להגיע לנקודה שהבוש (הצמחייה) מסתיימת! זה ממש לא רחוק... רק כמה מאות מטרים! (או קילומטרים.. אבל לא רציתי להפחיד את עצמי).

צעד אחר צעד, לאט לאט, ועם המון עצירות. היה לי מאוד קשה. בעיקר מנטלית. כל פעם שהגוף דרש עצירה נעניתי לו. נעזרתי בשורשים, באבנים, בעצים ובכל מה שבא ליד כדי לעזור לי. בשלב מסוים התחלתי לדבר עם עצמי והסביבה. התחלתי להודות לכל אבן ושורש שהיו בדיוק איפה שהיד שלי נשלחה. ניהלתי דו שיח עם אלוהים וזו הייתה הפעם הראשונה בטיול (וממש לא האחרונה) שהרגשתי פיזית שאלוהים עוזר לי ועונה לבקשות שלי.

היה מדהים.

בשלב מסוים הפסיקו אנשים לעקוף אותי. עברה השעה שאנשים יכלו להתחיל את הטרק. הייתי לבד.

הנוף היה עוצר נשימה, ככל שעליתי למעלה הpass היה יותר ויותר מרשים.

התחלתי להרגיש טוב יותר אבל עדיין ההרגשה הכללית הייתה זוועה. עברתי את הקושי הראשוני שבטיפוס והגוף התחיל להתרגל למאמץ. הבחילה לא הרפתה ממני אבל עדיין שמרתי על אופטימיות.

פתאום, אי שם למעלה ומרחוק – בין הצמחיה העבותה ראיתי נקודת אור. היציאה מהבוש!!

היה לי קשה להאמין אבל ככל שהתקרבתי האור היה בהיר יותר ושום עץ לא נראה לעין!

אולי קשה להבין את זה, וגם מוזר עכשיו להיזכר בכל זה ולנסות להיזכר מה עבר לי בראש באותם רגעים, אבל ברגע הזה שיצאתי מהבוש, הרגע הזה שרץ לי בראש בלי הפסקה והניע אותי בכל מאות המטרים האחרונים בעלייה הכמעט בלתי אפשרית הזו, ברגע הזה הייתי חנוק מאושר. הייתי גאה בעצמי שעשיתי את זה ודמעות היו לי בעיניים.

הנוף הדרמטי, מן הסתם, תרם לעסק, ופשוט עמדתי שם במשך כמה דקות, אמרתי "שמע ישראל" בשיא הכוונה (ואולי בפעם הראשונה בחיים שלי בכוונה מלאה) ועיכלתי את התחושה הנפלאה.

ירוק שולט!

הסתכלתי למעלה וראיתי את הנקודה הבאה שאני אמור להגיע. מכאן, במקום משולשים כתומים שהראו לי את הדרך עד עכשיו בזנ"טים צהובים עמדו להם במרחקים של כמה עשרות מטרים אחד מהשני עד לפסגה. כמובן, שהפסגה שראיתי מרחוק הייתה פסגה מדומה, אבל במצב שהייתי באותם רגעים לא הייתה בעיה לשקר לעצמי J

החלטתי להמשיך.

צעד צעד, תוך כדי שאני מוסיף שכבות ביגוד בגלל הקור המתגבר הגעתי מפסגה מדומה אחת לשנייה.

אחרי לא הרבה זמן התחלתי לראות אנשים באופק. הם נראו כמו נמלים צבעוניות על הצוקים התלולים והרחוקים. הקור היה נוראי והרוחות רק התחזקו.

בשלב מסוים לכלוך לבן התחיל ליפול לי על הבגדים. הייתי בטוח שזה עשבים או אבק ורק בגלל הקור לא שיערתי שזה בעצם שלג. התקרבתי לצוקים התלולים ומשהו אמר לי שאני מתקרב לסוף. פתאום, בעלייה האחרונה, ראיתי שלושה דמויות מוכרות. הגברתי מהירות ולא עבר הרבה זמן ונתקלתי בשלושת החברים ששילחתי בהתחלה. הם בדיוק חזרו מהפסגה. דמיינו לכם את ההפתעה שלהם לראות אותי שם (ומסתבר ש"הקצב האיטי" שלי היה בעצם איחור של עשר דקות סך הכל מהעלייה שלהם...)

הם אמרו לי שאני רחוק רק עשר דקות מהפסגה ושאני צריך להזדרז כי מזג האויר משתנה שם למעלה ועננים מגיעים מהר. אמרתי להם שלא יחכו לי ושאני כבר אשיג אותם בירידה ואז פתאום גיליתי שיש ירידה נוספת לטרק. נכון שהירידה ה"מקורית" היא אותה עלייה מטורפת רק הפוך, אבל יש טרק אחר, מתון יותר, שמוביל מהפסגה למטה ומגיע כמה עשרות מטרים מנקודת ההתחלה והסימון שלו זה בזנ"טים כתומים.

זו הייתה ידיעה מעניינת (כי אם לא הייתי מגיע עד למעלה הייתי מפספס אותם לגמרי ואני לא רוצה לחשוב עוד על "מה היה אם...")

הם צדקו. עננים אפורים עצומים התחילו לכסות את ההרים ממול והרוח והשלג רק החריפו ככל שעליתי.

הטיפוס האחרון היה בין בולדרים ענקיים. הרוח הצמידה אותי אליהם כמה פעמים מבלי שיכולתי להתקדם ולבסוף הגעתי לפסגה.

הרוח הייתה כמעט בלתי נסבלת. הקור היה איום. התעטפתי בכל השכבות שהיו לי ושמחתי שזה היה מספיק. אם רק הייתי שוקל עוד כמה גרמים הייתי מפחד פחות מהרוח....

ביקשתי ממטייל אחד שיצלם אותי ליד הבזנ"ט האחרון. גם ככה בגלל העננים בקושי רואים את הפסגות המושלגות המרוחקות אז לפחות שיראו את הבזנ"ט. "תמונת סיום" ראויה.

הוא לקח את המצלמה, הלך שני צעדים אחורנית (עד כמה שיכל) , הרים את המצלמה באוויר..

ואיבד שיווי משקל.

הוא החל ליפול אחורנית והרגשתי איך הלב שלי מחסיר פעימה- מאחוריו לא היה כלום... תהום עמוקה של כמה עשרות (או מאות.. הראות לא הייתה משהו) מטרים. למזלו, הבחור שהיה מטר ממנו שלח יד מהירה ותפס אותו בדיוק כשהאבנים מתחתיו החלו להתדרדר. תותח שכמוהו לא התרגש יותר מידי וצילם אותי כמו שביקשתי J

הדרך חזרה הייתה מהירה ויפה. אחרי ארוחה קצרה הגוף הספיק להתאושש לגמרי ואפילו הרשיתי לעצמי לרוץ פה ושם בירידה. אני בספק אם הייתי מסוגל לרדת את העלייה התלולה שעליתי עד לפסגה חזרה. תודה לאל על המסלול הכתום.

השגתי את החבר'ה דיי מהר וסוף סוף יכולתי להאט את הקצב ולהתפעל קצת מהנוף (ולשם שינוי היה מי שיצלם אותי בו.

מהר מאוד הברכיים של כולנו החלו לאותת בפראות. הירידה ההיא אמנם לא הייתה תלולה כמו העלייה אבל הייתה תלולה מספיק בשביל לאבד שיווי משקל ולהתגלגל כמה עשרות מטרים. בשלב כלשהו הצמחיה החלה להראות פניה ומים זורמים נכנסו לנו לשביל מידי פעם.

צמחיה אלפינית טיפוסית

השביל המחליק והרטוב שירדנו בו, אגב, נקרא Scott's track, כך גיליתי כשלפתע אחרי פיתול חד בשביל מצאנו את עצמנו על הכביש, בוהים בשלט שמסמן חזרה לשביל.

הסתכלתי על השעון. חמש שעות. כל הסיפור כולו לקח פחות מהשעה הכי קצרה האפשרית מבחינת משרד הDOC (ההוא שאחראי על הטבע בניו זילנד).

חזרנו חזרה לגריימאות' עייפים ומרוצים.

למחרת חזרתי לשם עם טרמפ אחר (ושלושה אנשים אחרים), שני הבנים עשו את הטרק ההוא ואני יחד עם מישהי שגם עשתה אותו בשלב מוקדם יותר של הטיול שלה הלכנו לטייל באזור. עשינו (בין היתר) מסלול קצר ומגניב בשם Devil's punchbowl falls  שכלל גשר חבלים ארוך ומפל מדהים (ומבחינתי זה כל מה שצריך כדי לעשות אותי מאושר).

וכעבור כמה שעות המשכנו כולנו בדרך עד לקרייסטצ'רץ'''. שכרתי שם אוטו וחזרתי חזרה בפעם האחרונה בדרך היפהפייה של ארתור פאס עד גריימאות' ומשם צפונה, אל הלא נודע,

אך הפעם, לשם שינוי, עם אוטו משלי!!