אני מאמין גדול בניסים קטנים. מבחינתי, צירופי מקרים הם ההוכחה הגדולה ביותר לקיום הבורא. דברים קטנים שקורים לכאורה לעצמם ובסוף מתחברים כמין פאזל קוסמי סביבך הם תעלומה שמעלה חיוך כל פעם מחדש.

הכל הרי עניין של גישה בחיים. וזה לא באמת משנה כמה מים יש בכוס אלא איך היה מסתכל עליה. אם הגישה שלך שלילית תראה בחצי הכוס הריקה חיידקים, לכלוך, סדקים ודיכאון. ואם הגישה חיובית אז חצי הכוס המלאה תהיה מלאת ויטמינים, מינרלים, טעם וחיים. כך, האופטימיות תיזון מעצמה ותמיד תרגיש טוב.

אחת ההחלטות שלי לחיים כחלק מתהליך ההתבגרות (הפנימית) שלי בשנים האחרונות היא לקחת את החיים יותר בקלות. לעצור לפעמים, להקשיב, להנות מהרגע, להסתכל על הנוף, להריח איזה פרח, לנוח על הדשא, לצחוק.

מאז ומעולם הדברים הקטנים הם היו חצי הכוס המלאה שלי. הם אלה שעשו אל החיים למעניינים, למסעירים, למלאי אושר, לשווים. הם אלה שהזינו את האופטימיות ונתנו לי את הכוח להמשיך.

עם הזמן, כשסדרי העדיפויות בחיים משתנים ואנשים סביבך מתחלפים אתה מודע לכך שתמיד יש לך את עצמך, לטוב ולרע- וכדי שתוכל לפתוח את הלב לאדם אחר אתה חייב להיות שלם איתו. וזה תהליך ארוך ומייגע שבסופו אתה מגיע למקום שממנו אתה משקיף על כל העולם ומוכן לקפוץ לתוכו בזרועות פתוחות ולאמץ את כל הבא ליד אליך.

הצורך בחברה, בזוגיות, באישה, הצורך האמיתי ולא הפיזי הוא לא צורך שכל אחד מגיע מתוכו (או זקוק לו כדי לנהל קשר רגשי עמוק) למציאת אהבה. מה גם שהוא מאוד אישי ומשתנה מאדם לאדם ומוגדר אחרת אצל כל אחד. אהבה היא סובייקטיבית.

עברתי טלטלה רגשית עזה בשנה האחרונה. ב"ה לא ממקרים רעים אלא רק תודות לשמחות שונות. אירועים מכוננים וטובים בחיים שלי שעזרו לי לבנות עולם רגשי שמעולם לא היה לי (או לא הצלחתי להבין). אי אפשר לתאר מה בדיוק או אילו מקרים ספציפיים השפיעו יותר או פחות אלא רק שמהמקום שבו אני נמצא היום אני משקיף בשמחה על כל העולם ומחבק אותו באהבה, ופחות ופחות חושב על הדרך שעשיתי.

מאז האירוע הרציני האחרון (עם שתי הבנות, ראו פוסט קודם) התקדמתי בצעדי ענק אל עבר מטרה שהצבתי לי כבר שנים ולקח לי הרבה זמן וכוחות נפש כדי להגיע אליה. מוכנות שמגיעה רק עם הזמן והניסיון. והנה, אני פה, מחייך.

כשהקפצתי חזרה את החברה (שבאותה נסיעה הוגדרה ככזו מפיה שלה) מהבית שלי אליה, עצרתי בדרך הביתה וקניתי אוכל סיני. התרגשות, כידוע, מדכאת רעב מצוין (וזה לא מה שאני צריך כרגע...). יחד עם המנה החלטתי בספונטאניות לקנות גם עוגיית מזל (כי זה הסתדר לי עם העודף). עזבו את זה שהמוכר ראה שאני כולי מחוייך ונתן לי אותה במתנה (ובכך הביא לעצמו שני שקלים טיפ במקום שני שקלים לקופה), בפתק היה כתוב כחול על גבי לבן:

לחיוך הטיפשי שלי ייקח הרבה זמן לרדת מהפנים... J