אחד החגים הכי לא ידידותיים לסביבה שיש לנו הוא גם אחד החגים הכי מגניבים שיש! המון זכרונות טובים יש לי מל"גי העומר השונים בחיים שלי, ורובם מהגלגול הקודם (כלומר מעבר לתקופה של חמשת השנים האחרונות פלוס מינוס). בשנים האחרונות כמעט שלא עשיתי מדורה ראויה לשמה. הכל עניין של פרטנרים. בתקופת החטיבה היה הכי מגניב, הל"ג בעומר של כיתה ז' אמנם היה רף גבוה מאוד אך השנים הבאות לא איכזבו וכל שנה מצאתי את עצמי במקום אחר במדורה שונה, בוהה באש וצוחק עם אנשים עד שהשמים הפכו כחולים (טוב.. בערך..).

השנה, אחרי שהחבר'ה מהאוניברסיטה לחצו לעשות מדורה גדולה ולארגן משהו שמח הרגשתי שהנה, סוף סוף יש תקווה למדורות כמו פעם! אבל בסוף החברה הטילה וטו ונסעתי אליה, לבנימינה. הברזתי ללא מעט אנשים אבל זה המחיר, כנראה, של זוגיות.

התחלתי את הנסיעה בין 10 ל11 בלילה והופתעתי כמה הלילה הצעיר סמיך מעשן. מעל נתניה היה ענן אפור גדול שנעלם באופן מפתיע כשהמשכתי צפונה (וחזר כשהתקרבתי לחדרה..), פקק עצום של מכוניות הופיע משום מקום בכיוון הנגדי ודקה לאחר מכן אמרו בגלגל"צ שזה בעקבות מדורת ענק שסיקרנה מאוד את הנוסעים.

הערב, למרות היעדר המדורתיות שבו היה סבבה לגמרי. חברה או לא, הייתי בן בודד בדירת בנות שירות לאומי. וזה לעולם לא יכול לאכזב... J

אבל זה לא העיקר. כשחזרתי הבייתה, אי שם בסביבות ארבע לפנות בוקר, גם ככה מעורפל הכרה מהשעה ומהיום הארוך חשבתי שאני חולם.

העשן הזה, הערפילי והסמיך שמאפיין את בוקר ל"ג בעומר לא זר לי. היו מספיק לילות שחזרתי באור יום מלא הביתה ולמרות שישנתי את רוב היום למחרת- האפרוריות הזו והריח עדיין נשארו באוויר.

אבל זה היה משהו שונה.

בבת אחת קיר. האסוציאציה הייתה עמוד הענן של בנ"י במדבר. רק שפה במקום גמל וחול היה לי מיצובישי ואספלט, מתכון קצת יותר מסוכן לתאונות שמעבר לטעויות ניווט....

באותו רגע שהתחילה חומת הערפל הסמיכה הזו הייתי היחיד על הכביש. חיפשתי אורות ערפל ולא היה לי מושג איפה הם. שתי הפעמים היחידות שהשתמשי באורות ערפל היו בניו זילנד, בבוקר ערפילי במיוחד ולפני כמה שנים, במאזדה ז"ל. במיצובישי עד עכשיו אין לי מושג איפה אורות הערפל, וכ"כ הייתי צריך אותם.

האורות הגבוהים שהדלקתי סינוורו אותי, אורות החירום כנ"ל (ארבעה פלאשים צהובים לעיניים), ובקושי יכולתי לראות שני מטרים קדימה. הייתי מוקף בשחור. שחור סמיך וכהה.. כמו במכת החושך במצרים ("וימש חושך"..)

משאית עקפה אותי משמאל. היא אותתה את כל אורות החירום ונסעה לפחות 80. משוגעת! מה, יש לה ראות יותר טובה שם למעלה?

לא עברתי את ה60. מידי פעם התקרבתי למקום יישוב והאורות צבעו את הערפל בצהוב מתקתק שסינוור את העיניים אבל נתן ראות של יותר מפס מקווקו אחד קדימה.

בהתחלה, צרחתי מהתרגשות כמו ילד קטן. הערפל הזה היה הערפל הכי מטורף שראיתי בחיים שלי ולא האמנתי עד כמה הראות שלי בו עלובה. כעבור כמה דקות הראש שלי התפנה למחשבות קצת יותר רציניות כמו "ומה עם איזו חיה מסונוורת מהעשן תקפוץ לי לכביש? זו תהיה הפתעה ממבט ראשון, ואין לי סיכוי להתחמק או לבלום!"

קצת לפני נתניה, כמו פטה מורגנה, להבה ענקית של אש הבהבה מתוך הערפל אל השמים, ולמרות הערפל הכבד (שבקושי נתן לראות תמרורים ושלטים) נראתה טוב מאוד מהכביש. לא פלא שהסקרנים עצרו שם את הכביש יותר מוקדם.

קצת אח"כ היה מחזה מדהים עוד יותר. הראות הסתיימה במרחק של כמה מטרים לפני האוטו ומאז הכל היה מטושטש. פנסי התאורה בקושי נראו והתאמצתי לנקות את השימשה מהפיח שהצטבר לי שם וחשדתי שהערפל ימשיך לחיות לי על השמשה גם אחרי שהוא יתפזר מהכביש ואני פשוט לא אדע.

בבת אחת, גשר ענק נפרס לי מעל לעיניים והסתכלתי עליו מלמטה. הוא הגיע משום מקום. כמו ספינת חייזרים שמתממשת כמה מטרים מעלייך מבלי שהיית מוכן לזה קודם. הוא היה מואר לחלוטין אבל לא ראיתי אותו אלא רק כשממש הייתי מתחתיו.

אגב, בתחילת הערב אמרתי תפילת הדרך. זו הייתה הנסיעה הראשונה שאני לבד שזכרתי להגיד אותה, וכמה שהייתי צריך אותה, במיוחד בדרך חזרה....

ל"ג שמח לכולם, מקווה שאתם מתמודדים עם מזג האוויר יותר טוב ממני J