לאבק אצלי בחדר יש חיים משלו. כמו היהודי הגלותי מהסיפורים של פעם גם הוא לא נח לרגע ונודד לו בחדר שלי כל חייו. העוזרת, כמו איזה צאר אכזר מגיעה מידי פעם רק כדי להכות אותו ולהעיף אותו למקום אחר בכוח. היא לא באמת מטפלת בו...

מזל שיש פסח פעם בשנה כדי שאמא שלי תכריח את כולנו לנקות את הבית לעומק.

לכל אחד בבית יש דרך לדעת עם העוזרת הייתה. הדרך שלי היא החרב שיש לי על אחד המדפים. כל פעם היא מזיזה את הצד שמיני שלה קצת פנימה. בהתחלה חשבתי שהיא סתם שוכחת להחזיר אחרי שהיא מנקה אבל כשזה קורה כבר כמה שנים רצוף אני מניח שזה כדי שנדע שהיא ניקתה. חוצמזה, אי אפשר לדעת שהיא הייתה בחדר. כמובן שהדפים על המכתבה מסודרים בצורה שונה, יש סימני ניגוב על המגירות אבל בגדול הכל כשהיה.

מידי פעם יש סיפור חדש על משהו שהיא שברה. מכיוון שהיא מנקה גם אצל סבא וסבתא שלי בבית (ואצלם, ב"ה, לא חסר מה לשבור)- כל פעם מחדש אנחנו שומעים על קריסטל חדש שהתנפץ, כוסות, צלחות, רהיטים שרוטים וכו'

אצלי, לעומת זאת אין הרבה דברים שהיא יכולה להרוס, אבל אני עדיין חושש. בגלל זה מאז שהשתחררתי וסידרתי מחדש את החדר אני שומר על מינימליזם. הכי טוב.

מעט הדברים שכן יש לי בחדר נמצאים באותה פוזה כבר כמה שנים. מידי פסח (או כשאמא שלי נמצאת בבית עם העוזרת) הם נודדים להם בעקבות האבק וכשמדובר בדברים שבירים ומיוחדים, זה מפחיד אותי.

וככה, בלי לשים לב בכלל, תוך כדי שאני בודק משהו מאחורי המערכת בחדר, עליתי על המכתבה ובלי לשים לב הזזתי את אחד הדברים היחידים השבירים, המיוחדים ומלאי האבק אצלי בחדר- וכמו בהילוך איטי ראיתי אותו מתגלגל באוויר, נוחת על המכתבה, ומתנפץ לרסיסים. חלקים ממנו עפו עד השטיח, מעיפים אבק נודד ברחבי החדר.

זו הייתה ספינת מפרשים עשויה צדפים שקניתי מי יודע איפה במי יודע מתי ואחד הדברים היפים ביותר בחדר שלי. אין לי מושג איפה אפשר להשיג עוד אחת כזו, אם בכלל.

אחי אמר שאפשר להדביק אותה. ואני, סקפטי, הנחתי אותה על הארונית ליד המיטה. העוזרת, שהחליטה לחרוג כמידי שבוע ניסתה לנקות את הספינה ובכך שברה אותה עוד יותר, הרבה מעבר לאפשרות תיקון.

ובכך אני ניצב מול שוקת שבורה. שוקת שללא ספק לא שטה בה שום ספינה קטנה מצדפים כי ככל הנראה היא אמורה להישאר שבורה. יהי זכרה ברוך L