בשלב הזה הגעתי למרכז האי הצפוני של ניו זילנד- והפעם מהצד המזרחי של האי. במרכז האי ישנו אגם שנקרא טאופו והוא הגדול ביותר בניו זילנד. היעד שלי היה עיירה קטנה ודרומית אליו בשם טוראנגי.

בדרך לטוראנגי סגרתי עוד 1000 ק"מ באי הצפוני ובכך הוכחתי שהקפת האי משני הצדדים שווה.

בטוראנגי חיכתה לי קיאה, מאורית נחמדה שהזמינה אותי עוד לפני שהנחתי את התיקים למאכל מאורי מסורתי המכיל בעיקר דלעת וכבש. סירבתי בנימוס והבטחתי לה שאני אפצה אותה בארוחה. ויויאן, בת דודתה התלהבה שאני מישראל ושאלה מליון שאלות בזמן שטרפה את המאכל המוזר.

זו הייתה הפעם הראשונה שהתארחתי אצל מאורים ילידים וזה היה ממש מגניב. הרגשתי את השוני למרות שקיאה עשתה רושם של אישה עצמאית, רצינית ועדכנית לא פחות (ואפילו יותר) מרוב הנשים הניו זילנדיות האחרות שארחו אותי ויצא לי להכיר לעומק. הם סיפרו לי על ההיסטוריה של המאורים במקום ועל איך שכולם קשורים בצורה כזו או אחרת. הם סיפרו על השבט שלהם ועל האדמות שהוא מחזיק במקום עד היום.

קיאה לקחה אותי החוצה לחצר האחורית והראתה לי מעיין חם שנובע ממש בחצר האחורית שלה! לא האמנתי שהטבע כ"כ קרוב אבל האדים שיצאו מהמים וריח הגופרית אישרו את העובדה שבזמן שחמי געש עושים אלפי שקלים כמה קילומטרים מהבית שלי, פה יש אנשים שבמקום בריכה יש להם חמת גדר טבעית בחצר האחורית…

כמה עשרות מטרים מהבית שלה המשפחה שלה הקימה מקום תיירותי שמאפשר, כמו חמי געש, להתרחץ ולהנות מתופעת הטבע המיוחדת הזו מבלי להזיק לשמורה שמסביב.

נכנסנו פנימה וקיאה הכירה לי את העובדים ואמרה שאני יכול להיכנס חופשי אם אני רוצה להתרחץ אבל העדפתי ללכת ולראות מסביב את כל השמורה כל עוד יש אור.

מכיוון שהקרקע לא לגמרי יציבה, הם בנו מסלול הליכה מסודר שכולל גשרים ומעברים בין המעיינות הרותחים (מעל 70 מעלות!), אמבטיות הבוץ המבעבעות ושאר ההפתעות שיש להם שם.

למחרת, הבוקר התחיל מוקדם מהרגיל. בשש וחצי בבוקר כבר הייתי על הרגליים, מתכונן ליום הארוך שמחכה לי במה שמתואר בלא מעט מקומות כ"טרק החד יומי היפה ביותר בעולם" (או לפחות בניו זילנד עצמה), או: הטונגרירו קרוסינג. למה, אתם שואלים? תכף תדעו.

תמונה מהפעם הקודמת שהייתי באזור... "עכשיו מעונן"

הרבה מסופר על הטונגרירו קרוסינג והוא נחשב לאחד הטרקים הפופולארים ביותר בניו זילנד ולאטרקטיבי ביותר באי הצפוני. נהגת ההסעה סיפרה שבשיא העונה (= ינואר) יש בערך 800 אנשים שעושים את הקרוסינג – ביום!

הטרק החד יומי הזה, במרכזו של האי הצפוני, הפך להיות "מסלול חובה" לכל מי שמתכוון לטייל בניו זילנד בלי ממש לטייל בה. או יותר נכון: זה טרק חובה למתכוונים לצאת ידי חובה.

ידעתי שאני הולך לעשות את הטרק הזה ונורא הצטערתי בפעם האחרונה שהייתי באזור ובעקבות סופות שלגים וגשמים ומזג אויר הפכפך ויתרתי על התענוג. לשמחתי התכנון היה כך שבכל אופן אני אהיה שוב באזור- רק מהצד השני ובמנטרת "יהיה טוב" ו"הכל לטובה" הנחתי שכך יהיה.

וצדקתי.

האמונה שוב השתלמה, ועל הסבלנות ועל עוגמת הנפש פוציתי ביום נטול עננים.

יום נטול עננים בניו זילנד זה כמו יום ללא שמש בארץ – נדיר מאוד. כ"כ נדיר שזה היה היום היחיד ללא עננים בכל הטיול שלי בניו זילנד (מעל לשלושה חודשים, כן?), וכשאתה ב-מ-ק-ר-ה עושה באותו יום את הטרק החד יומי היפה ביותר בעולם, זה יותר מצירוף מקרים... J

היתרון הגדול בשמים כחולים ונקיים הוא הראות הטובה. כשאתה מטפס על ההר שהיה אותו הר עליו טיפסו שני ההוביטים המעצבנים בשר הטבעות ולפניך מתפרסים כמה מהמראות המיוחדים והייחודיים ביותר בעולם, טוב שתוכל לראות אותם כמו שצריך...

את הטרק התחלתי בסביבות שמונה וחצי. לפניי היה יום שלם של הליכה. הפרסומים השונים מדברים על לפחות שמונה שעות וכמו כל "פרסומים אחרים" שנתקלתי בהם עד אז ידעתי שלי זה ייקח פחות. לא דאגתי.

הרבה תיירים הגיעו איתי בהסעה המאורגנת ולא הכרתי אף אחד. האמת שגם לא היה לי כוח לאנשים אחרים (או לישראלים) ורציתי להיות רק אני והנוף. הטרק החד יומי הזה הוא חלק שלישי ומסיים בטרק גדול יותר שמקיף את כל הפארק ומכיוון שהוא הכי מעניין- רוב האנשים עושים רק אותו. לכן, אנשי הפארק הכינו מסלול מוגדר שמתחיל בנקודה מסוימת, עולה על ההר המפורסם, עובר בכמה מהמראות שהופכים את הטרק הזה לכל כך מדהים ומסיים בנקודה אחרת לגמרי, באזור שונה לחלוטין.

לקחתי את הזמן ועצרתי להתרעננות כמה דקות בתחילת הטרק בבקתה צדדית שמשמשת את ההולכים במסלול הגדול ובתקווה לכך שרוב התיירים ימשיכו קדימה ויהיה לי קצת שקט.

ההליכה לכיוון ההר הייתה, להבדיל, כמו ללכת מסלול במדבר יהודה. הרים משני הצדדים, חול וחול ומלבד לנחלים פה ושם וצמחייה מבולבלת הרגשתי כמו בטיול שנתי. אפילו ילדים עם פלאפונים ומבוגרים עם מקלות הליכה היו שם.

ככל שהתקרבתי לאטרקציה הראשונה כך השתנה צבע האדמה וסוג הצמחיה. בסטייה קצרה מהשביל התגלו מפלי אזוב מדורגים וגבוהים שאי אפשר היה להתקרב אליהם יותר מידי אך היו מרשימים גם מרחוק.

לא הרבה אח"כ התחילה העלייה. הטיפוס היה מעצבן ולא ממש מתגמל ויצא לי לעזור לכמה מבוגרים לטפס כי אחרת הם היו נתקעים שם עד הערב.

אחרי העלייה האחרונה, בנקודה הגבוהה ביותר בטרק (1886 מ') הגיע התגמול. מאחורה, נוף מדהים נפרס- ומקדימה, המכתש האדום. על כל קטע של המכתש האדום יש סיפור שלם. יש הסבר על כל צבע, על כל שכבת סלע ועל כל תופעה גאולוגית מוזרה שקרתה שם. אחת התמונות הפנוראמיות המדהימות ביותר שצילמתי בטיול הייתה משם, ועד היום היא ממוסגרת במטבח בבית.

האטרקציה הבאה הייתה מחזה מאוד מוזר. שלושת אגמי האמרלד הם סימן ההיכר של טרק הטונגרירו קרוסינג אבל עד שאתה לא חוזה בהם בעצמך אתה לא מאמין שזה הצבע האמיתי שלהם. אני לא בטוח שהמצלמה שלי הצליחה לתפוס את הצבע העמוק והמיוחד שלהם אבל התמונות לא רחוקות מהאמת. הבריכות הללו, שהם מסריחות בצורה בלתי רגילה, הן תוצאה של עוד תופעה וולקאנית/גיאולוגית מיוחדת ודווקא שם כולם בוחרים לעשות הפסקת צהרים. הירידה אל הבריכות מתישה, והירידה כ"כ תלולה ומסוכנת שלאנשים לוקח יותר זמן לרדת מאשר לטפס את ההר. מה שלא עוזר במיוחד זה שהאדמה וולקאנית (הטיפוס, הרי, הוא על הר געש פעיל... זוכרים את שר הטבעות?) ויוצאים ממנה אדים. האדים, אגב, הם סימן לכך שהאדמה חמה. בדקתי.

גם אני בחרתי לעשות הפסקת צהרים בצל הסירחון והיופי המיוחד הזה (למרות שהשעה הייתה רק 11 וחצי בבוקר..) וצילמתי תמונות בקצב של מכונת ירייה.

ההמשך היה לא פחות מדהים. הליכה קצרה ב"עמק הירח" שלעיתים מתמלא מים ואז אי אפשר לחצות בו את הטרק מובילה ל"אגם הכחול" שכמו כן הוא, כחול. כחול כ"כ כחול  שאני לא זוכר אגם כחול יותר מהכחול הזה...

שעתיים וחצי לבקתת קטטהי ועוד שלוש שעות הליכה בדרך פרטית לאורך נחל בירידה מתמשכת בעלת צמחייה טרופית שנראית לא קשורה לטרק עד כה הובילה אותי לנקודת הסיום ולהיכן שההסעה חזרה לטוראנגי חיכתה. לקראת הערב, עננים החלו להיערם במרחק וידעתי שהיום הקסום מתקרב לסופו.

בערב, הכנתי לקיאה ולויויאן ארוחת ערב. קילו (!) פאסטה עם רוטב תיבוליות פטריות של קנור (שפג תוקף אבל לא היה אכפת להם..) ובכך שברתי את שיא כמות הפאסטה שהעזתי להכין עד אז ויצא מצוין. כ"כ מצוין שהם אשכרה ליקקו את האצבעות, הכניסו את השאריות למקרר ואכלו מהסיר גם למחרת ואפילו ויתרו לי על עשרת הדולרים שהייתי צריך לשלם להם על השהייה! לא רע לאחד שלפני הטיול בקושי ידע להכין חביתה... J