זה היה יום שישי, ונסעתי ישר לעיירה טאופו שנמצאת בצפון האגם. ממש לפני העיר, פגשתי את הטרמפיסט הישראלי שעשה איתי את החלק שמזרחי של האי. הוא אמר שאתמול הוא עשה צניחה חופשית והיה פשוט מדהים כי היה לו יום נדיר שלא היו בו עננים והוא ממליץ בחום לעשות. השמים היו מעוננים והחלטתי בינתיים לטייל בגנים הבוטנים שבטאופו.

בסביבות שתיים, קצת אחרי ארוחת הצהרים הסתכלתי לשמים והם נראו לי יחסית בסדר. החלטתי להרים טלפון לחברת Freefall ולנסות את מזלי, אולי יש להם מקום להיום.

למרבה ההפתעה, היה.

התפללתי למזג אוויר טוב ולהתבהרות של העננים ויצאתי אל עבר שדה התעופה שלהם. לא היה בעיה למצוא אותם, נכנסתי, חתמתי על טופס שאם קורה לי משהו שם אף אחד לא אחראי עליי (או משהו כזה.. לא יודע, זה היה ארוך J) וחיכיתי שיפנו אליי כשתתארגן קבוצה. צ'יק צ'ק התארגנתי, לבשתי את סרבל הטיסה, את כובע הטייסים המצחיק והמשקפיים הגדולות מפלסטיק להגן על העיניים (ולשמחתי הם היו מספיק גדולות וכיסו את המשקפיים שלי), והייתי מוכן. המטוס היה קטנצ'יק והתגמד למראה של Dan, הניו זילנדי השמן שנקשר לי לגב כשהיינו במטוס.

לא ממש הסבירו לי כלום, וכנראה שלא ממש הייתי צריך לדעת כי כנראה זה רק היה מלחיץ אותי. בכלל, הופתעתי מכמה שהייתי שליו באותם רגעים. אולי כי לא היה לי מספיק זמן לעכל את זה שאוטוטו אני עומד לקפוץ ממטוס כשיר לחלוטין אי שם בגובה שרק למעט מאוד מיצורי הטבע יש רישיון לטוס.

אולי סמכתי על זה שאם השמן שהיה קשור אליי מאחורה היה איכשהו מתנתק הוא היה מגיע הרבה לפניי לקרקע ואז היו מתכוננים יותר טוב לנחיתה שלי.

בכל אופן, מרגע ההמראה תוך ארבע דקות כבר היינו מעל לעננים ועדיין נוסקים גבוה. כשהתייצבנו קצת מעל 12,000 רגל (משהו כמו ארבע קילומטר) כל המדריכים וידאו קשירות וחיכו לאוקיי של הטייס.

זהו. הרגע האחרון שאפשר להגיד לא. מכאן והלאה אני לגמרי בידיים של הגורל (והשמן שמאחוריי). חיוכים אחרונים אחד לשני, צעקות של אדרנלין, והדלת נפתחת.

הטייס מסמן אוקיי וזוגות זוגות משני הספסלים שהיו במטוס הקטנטן החלו להעלם מתחת לגלגלי המטוס. פשוט נפלו ממנו והלאה... ולא נראו עוד.

עוד זוג אחד בספסל משמאל והתור שלי מגיע. דן דחף אותי קדימה וצעק לי באוזן "no worries" מרגיע. התיישבתי לי על דלת המטוס הפתוחה, כשהרגליים שלי מתנדנדות באוויר והרוח שורקת כמו שרוח שורקת בגבהים ובמהירויות האלה והסתכלתי לאופק.

הוא היה עגול. עברתי את נקודת האל חזור. צעקתי במלוא הגרון "שמע ישראל" ושנייה אח"כ כבר הייתי במלוא המהירות בדרך לקרקע.

הקפיצה שלי הייתה הרבה יותר פוטוגנית מזו... J

את ההרגשה בשניות הראשונות של הנפילה אי אפשר לתאר. עוד לפני שאתה מבין מה קורה איתך הגוף עובר כזה זעזוע שמרגישים שהדם אוזל מהגוף והכל נעשה מטושטש. אבל בניגוד לקפיצת באנג'י, אחרי שתי שניות הגוף מבין שהוא עדיין נופל ולא מאט ואז למרבה הפלא הכל הופך להיות רגוע ושליו יותר. הגוף מסתגל. הרוח שורקת בעוצמה כזו שלוקח לך כמה שניות לשמוע ואז להבין שאתה צורח, ואז עוד כמה שניות להחליט אם זה מפחד או מאושר. אתה נמצא בפוזת כוכב כשהידיים פרוסות לצדדים, מנסות לחבק את הרגע ונופל במהירות שגם הפרארי הכי מהירה לא מגיעה. כל מה שחסר כאן זה בום על קולי, וזה בדיוק מה שקורה בלב שלך בזמן הנפילה. הכל פשוט מתפוצץ סביבך ואתה צורח רק כדי לקבל את הצרחה חזרה ישר לגרון. המהירות עצומה.

הנצח הרבה יותר קצר מ45 שניות של נפילה חופשית. העננים התקרבו יותר ויותר. כמו פלטה רכה ולבנה, כמו טרמפולינת ספוג ענקית- ונפלתי אליהם במהירות הולכת ונצברת. למשך כשניה וחצי (שהיו בערך כמו ארבעה ימים) הכל היה סמיך מסביב ושנייה אחרי העננים דן החליט לפתוח את המצנח. משיכה גדולה למעלה, האטה, ואז...

ש  ק  ט

גלובוס שלם נפרס מתחת לרגליים שלי. ירוק וכחול וקצת צבעים אורבאניים התערבבו לי בעיניים והכל נראה כ"כ שליו ורגוע מלמעלה. ריחפנו מעל לאגם הענק, שלמשך דקות ארוכות נראה לא גדול יותר מהכינרת ויכולתי לראות את כל הדרך שעשיתי באי הצפוני בשבועות האחרונים כשלאט לאט מחשבה קטנה חודרת אל המודע שלי – למה בעצם אנחנו עדיין מעל לאגם ומה יש בפאוץ' שנתנו לי לקשור למותניים יחד עם החליפה...?

החלטתי להדחיק את המחשבה ולהמשיך להנות מהצניחה. יכולתי להבחין במצנחים האחרים של הזוגות שקפצו לפניי ואם הפסקתי לשנייה גם לצרוח יכולתי אפילו לשמוע אותם צורחים בעצמם. האדרנלין עדיין התפוצץ לי בגוף וכשדן התחיל לעשות תמרונים של שמיניות בדרך לנחיתה נראה לי שיותרת הכליה שלי נכנסה להיפר. אגם טאופו היה כ"כ כחול וצלול וממש לא היה אכפת לי לנחות הישר לתוכו. דן קלט אותי ואמר שאני יכול להירגע, בכל השנים האחרונות רק שתי קפיצות הסתיימו באגם והפאוצ'ים הם רק לבטיחות.

כמה שניות לפני הנחיתה, כשהאדמה התחילה להתקרב בצורה מטרידה והאנשים כבר לא נראו כמו נמלים הוא אמר לי "כשאני אומר לך אתה נעמד ואז מתחיל ללכת. ממש ככה"

לא היה זמן לשאול "ומה עם אני אעמוד ולא יהיה על מה?" והוא משך בחוטים ובאותו זמן צעק לי לעמוד ולהתחיל ללכת. ואני, בשיא הטבעיות (עד כמה שמצנח ענק וניו זילנדי שמן שקשור לך לתחת יכולים להרשות) התחלתי ללכת. ולמרבה הפלא האדמה הייתה לי בדיוק מתחת לרגליים.

את החלק הזה כבר תפס הדיוידי קרקע שנתנו לי שם במתנה כך שלא משנה כמה גיבור או יציב אגיד שהייתי- הכל מונצח דיגיטלית. הסתכלתי בשעון, השעה הייתה שלוש. מאז הטלפון שעשיתי אליהם ועד שהייתי חזרה על הקרקע עברה פחות משעה.

רעדתי מהתרגשות ואדרנלין גם אח"כ, כשישבנו כל החבר'ה שצנחו בחדר מול מסך ענק וראינו את הדיוידי והצניחה המטורפת שכרגע עשינו. אף אחד לא הכיר את השני לפני כן ולא ידענו את השמות אחד של השני אבל הרגשנו קרובים. כמו ניצולים שעוברים סיטואציית כמעט מוות. התחבקנו כולנו ונפרדנו לשלום. הצטלמתי עם דן השמן והודיתי לו שלא גמרתי בתור עיסה על הדשא. האדרנלין שלט בי כ"כ שאפילו קניתי כובע בשלושים וחמש דולר!

לקח לי זמן להירגע מהחוויה כדי שאוכל לנסוע משם וניצלתי את הזמן לצלם את הטיסה הבאה וכל הצונחים הטריים מהמטוס הקטן. המצלמה החד פעמית שקניתי באחת ההזדמנויות (כדי לקחת איתי למטוס ולצלם את הצניחה) ולא השתמשתי בה ("שיקולי בטחון" אלק... אם הייתי קופץ שוב הייתי מחביא אותה בפאוץ'!) נוצלה כהלכה והתמונות יצאו מצוין.

וכמו שהמוטו שלהם הולך:  Anyone can jump... I DID! J