במשך כל הטיול לניו זילנד עברו עליי שלל חוויות חד פעמיות. חלקם גדולות יותר (הבאנג'י, הצניחה החופשית, ההליכה על הקרחונים וכו') וחלקם קטנות יותר. בשבילי, כל אחת מהן שווה לשניה- כי כולן היו חוויות חד פעמיות שלא נראה לי שאי פעם יחזרו על עצמן. לפעמים, במהלך הפוסטים השונים על ניו זילנד, תוך כדי שאני מתמקד בחוויות העיקריות או בסיפורים הגדולים הכנסתי חוויות חד פעמיות קטנות והפעם הפוסט כולו מוקדש לאוסף חוויות חד פעמיות שעברתי מאז חוויה גדולה אחת – הצניחה החופשית, ועד לחוויה רצינית אחרת- התאונה ברוטורואה (שלה, מן הסתם, יוקדש פוסט משלה).

חקר האי הצפוני התקרב לסופו. מאז סיום שתי החוויות המתוכננות הגדולות במרכז האי (הצניחה החופשית והטרק החד יומי היפה ביותר בעולם) הכיוון הכללי היה צפונה, ומעט מאוד תכננתי מראש להספיק. כמו המהלך הכללי בניו זילנד – התכנון היה לזרום.

מזג האוויר היה יפה והחלטתי לצאת לחקור את סביבת טאופו, עיר האגם היפה.

ההתחלה, כמו הרבה ימים בניו זילנד הייתה סביב מים. מפל הוקה (Huka Falls) הוא ללא ספק המרשים ביותר באזור. הלונלי פלנט כותב עליו שבמאורית הוא נקרא "הוקאנוי", שמשמעותו- "מאגר גדול של רסיסי מים". גשר להולכי רגל חוצה את נהר וואיקאטו מעל למפל – זרם מים עצום, דמוי אשד ענקי, שנשפך דרך רווח צר בסלע. הלונלי גם כותב שהמים כאן צלולים ובעלי גוון טורקיז, במיוחד בימי שמש. וכך באמת זה נראה:

הטרק הקטן לאורך המפל והמים הזורמים רק פתח לי את התיאבון והמשכתי לאתר הבא שבהחלט יכול להתברג לרשימת חמשת האתרים המשונים ביותר בניו זילנד, ושמו: Craters of the Moon (מכתשי הירח). מדובר באזור פעילות תרמית שלא נפגע עקב פעילות אדם אך הוא מנוהל ע"י הDOC. הוא אמנם לא תיירותי כמו אתרים מסחריים אחרים (כמו למשל הוואי-או-טאפו המדהים שיהיה עיקר הפוסט, בהמשך) אבל הכניסה חופשית ("תרומות יתקבלו בברכה") וזה יהיה הכי קרוב לניבוי עתיד הבזוקה שקבעה חד משמעית שעד גיל 21 אני אגיע לירח...

בגדול, הסיור בשמורה הוא לאורך שבילים מוגדרים (כי אחרת יכולים להיות צרות...) ומכל מקום רואים קיטור יוצא מהאדמה הרותחת והסברים על הלחץ העצום שיש שם מתחת לפני השטח. היו שם כמה מכתשים באמת עמוקים (ומסריחים, שאדים יוצאים מהם ללא הרף) והיה ממש קשה לצלם את כל העסק...

הרוח שינתה כיוון כל כמה דקות והיה מדהים לראות את כל העשן משנה כיוון יחד איתה. לפעמים הריח היה ממש בלתי נסבל ומרוב החום והלחות של העננים הרותחים האלה קשה היה לנשום. כשעמדת מעל לקרקע ממש רותחת וענן קיטור מקיף אותך לא יכולת לראות את הרגליים שלך... חוויה מפחידה (שבהחלט אין על הירח.. J)

מאותו אזור מפיקים חשמל מהקיטור הטבעי

אחרי כל הפעילות התרמית הזו התחשק לי קצת מים. הלכתי לראות סכר גדול שנפתח כל שעתיים ומלא תיירים מגיעים לראות את המאורע. אחרי הכל, כמה פעמים החיים שלכם יצא לכם לראות סכר גדול ומרשים שנפתח לנגד עינכם וממלא נהר שלם?

וככה בדיוק אפשר לסכם את Aratiatia Dam. בשעה שתיים בדיוק הסכר נפתח, ורעש עמום ומתגלגל של מים החל לרעום לאורך הנהר. ישנן מספר נקודות תצפית בהם אפשר לראות את המים ממלאים אותו ובחרתי אחד שהיה יחסית במרכז. וכך, ממצב יחסית יבש של הנחל הוא החל להתמלא, וכעבור כמה דקות המים השוצפים מילאו את כולו. אפילו הספקתי לרוץ קדימה ולראות את המים ממלאים חלקים רחוקים יותר של הנהר. כמויות המים היו פשוט מדהימות! בכמה אזורים של הנהר הוא עלה ביותר משני מטרים!!

בבוקר שעמדתי להפרד מטאופו ולהמשיך צפונה גיליתי שיש גייזר ענק בשם ליידי נוקס שמתפרץ כל יום בדיוק ב10:15. השעה יחסית מוקדמת ולפניי הייתה נסיעה לא קצרה ובכל זאת החלטתי לתת גז ולנסות להספיק ולראות אותו. אף פעם בחיים שלי לא ראיתי גייזר, וככל שכן אחד שמתפרץ לי מול העיניים ולהספיק אותו באותו יום הפך להיות משימה בלתי אפשרית. למזלי לא היו משטרות על הכביש וגם אחרי שהגעתי למקום, עמדתי בתור, קניתי כרטיסים וגיליתי שזה ממוקם במקום אחר לגמרי, רצתי כמו משוגע בגשם שהתחיל לרדת (מי שם את החנייה במרחק עשר דקות הליכה מהאתר עצמו?!?) ומצאתי את הגייזר הספקתי להתפרצות (ואפילו נשארו לי שתי דקות שלמות לבזבז בצילום בריכות הבוץ המבעבעות מסביב!).

היו המון המון תיירים ומפקח של הדוק הגיע להסביר על הגייזר המפורסם. הוא סיפר על האזור ועל הפעילות התרמית ועל שקבוצת אסירים גילתה את הגייזר וגם גילו שסבון גורם לו להתפרץ (סיפור מטורף!). ואז הוא הראה לנו. עשרות התיירים הכינו מצלמות, הוא שפך את תכולת השקית לגייזר, לקח כמה שניות לעסק להתחמם ולבעבע ואז בבית אחת הכל התפרץ לאוויר. מעל לעשרה מטרים מים טסו והשפריצו ותודות לרוח גם הרטיבו חלק נכבד מהקהל. במשך כמה דקות ארוכות המים פרצו מהחור הקטן והתיזו באוויר לקול צהלות השמחה של התיירים.

Lady Knox

אך החוויה העיקרית באותו הבוקר לא הייתה הגייזר אלא האטרקציה שאח"כ: Wai-O-Tapu ("מים קדושים", במאורית). תמורת 25 דולר נכנסתי לעולם בעל צבעים, ריחות ומראות שונות לגמרי מכל מה שהכרתי עד היום. הרגשתי כמו ניצב בגרסה התרמית לעליסה בארץ הפלאות.לפי הלונלי פלנט זהו אתר הפעילות התרמית המעניין ביותר באזור, ואני לא חלקתי.

בין שלל מוקדי-העניין, כמו שהלונלי קורא להם היה:

ביתו של השטן, בריכות בוץ רותחות, בריכות צבעוניות שונות, השפעה מוזרה על העצים, סכנות שונות, עוד קצת בריכות בצבעים שונים, השתקפויות במים, בריכת צדפה, בורות מפחידים, בריכות גופרית, אגמי נזלת (אם אתה ממש חולה, ז"א...), גייזר, "מכתש התופת", בריכתו של השטן (לא ידעתי שיש צבעים טבעיים כאלה במציאות!!!...), וכמובן, האטרקציה האהובה עליי מכל: בריכת השמפניה המפורסמת. מעבר ללועות הרי הגעש, פתחי הפליטה נושפי הקיטור, המעיינות הצבעוניים המבעבעים, המפלים הרועשים, הטראסות המינראליות הססגוניות (הכל בלשון הלונלי פלנט) בריכת השמפניה הכי אהבתי. אני בטוח שלא הצלחתי לתפוס את הצבעים המלאים והחיים של כל האזור ההוא, וזה בעצם מה שמייחד אותו, וגם היה ממש קשה לצלם עם כל העשן, החום והגשם שירד לפרקים, במיוחד כשנתתי לאנשים לצלם אותי מידי פעם, כשלא הצלחתי לצלם בעצמי. שלוש שעות הסתובבתי שם ולא האמנתי לצבעים המשונים שהמוח שלי קולט מהעיניים.

חלק "בלתי מתויר" של בריכת השמפניה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון..

עוד התגרות מטומטמת בחוקי הטבע והמוות...

לאחר הבוקר העמוס המשכתי צפונה רק כדי לגלות עד כמה "שולים" היו החוויות באותו הבוקר יחסית להמשך היום. התוכנית המסתורית הגדולה של אלוקים הכתה שנית.

וכרגיל, המשך יבוא...