אחד הדברים שאני הכי אצטער עליהם כשיום יבוא ומילי לא תהיה בסביבה זה שלא טיילתי איתה מספיק. מוזר שמהבן משפחה היחיד שלא רצה שום חיה בבית הפכתי במהלך השנים להיות המטפל העיקרי שאכפת לו מספיק כדי לטייל איתה. היא רשומה עד היום תחת שמו של אחי הקטן (שלא לקח אותה לאף חיסון ובעיקר התעלם ממכתבים כאלה לגביה), סגורה רוב היום בחצר האחורית מנותקת מהעולם ויוצאת רק לפעמים, כשאנחנו רואים חתולה שמסתובבת בחוץ.

אין לי ספק שאם מילי הייתה יותר בן אדם היא בטח הייתה מרדימה בגז את כולנו ויוצאת לרוץ בחיק הטבע או משהו...

הגורל שלה נשמע נורא. במשך שנים- בקור של החורף ובחום של הקיץ היא נמצאת שם בחוץ, משועממת, עושה בטן גב וישנה רוב היממה, מתה לליטוף או להליכה קצרה, ואין גואל. מתי שאני רק יכול אני יוצא לסיבוב איתה, גם אם זה באמצע הלילה וחזרתי עייף הביתה, אבל קורה ששבוע שלם בקושי יוצא לי להגיד לה שלום.

אבל בניגוד לכל, מילי תמיד תשמח לראות אותי ואת שאר המשפחה. לא משנה אם זכרת לקחת אותה, לא משנה אם לא אמרת לה בוקר טוב ולא משנה שעבר יום ההולדת שלה ולא אמרת כלום. מילי תמיד תשמח.

השבוע היה לה יומולדת 9. האמת שהייתי בטוח שזה 10, והתכוננתי בהתאם אבל אז אחי תיקן לי את המתמטיקה ואמר שאם היא נולדה ב1999 יש לה עוד שנה לחגיגות העשור.

אז יצאתי איתה לטיול ארוך, כל היום היא בילתה אצל ורד מ"ורד חדש בעיר" שפינקה אותה באמבטיה, תספורת, מניקור, פדיקור ושאר דברים שכלבות אוהבות... ובסוף התפנקה בארוחה בשרית ושווה.

אבל עדיין, זה לא מפצה על שנות ההזנחה הרבות שלנו כלפי מילי. היא אולי חיה טוב יותר אצלנו מרוב הכלבים בארץ אבל זה לא אומר שאין לה חיים של כלב...

יש למילי עוד הרבה שנים, והיא עדיין קופצנית ואנרגטית. אני מקווה שבשנים הבאות נשכיל ונאמץ אותה יותר כבת משפחה ואני לא אהיה יותר היחיד שדואג לה כמו האחות שאין לי.

עד 120 (חיי כלב)