אי שם בקצה הצפוני של האי הצפוני יש כמה מקומות שמספרים סיפור שונה משאר הטיול שלי בניו זילנד.

לעיירה העיקרית בסיפור- פאהיה הגעתי מוקדם משחשבתי. את ביתו של עומרי, מייסד ה"היט" (אותו ארגון של נוצרים אוהבי ישראל שמוכנים לארח בביתם יהודים זרים כמעט בחינם) מצאתי בלי שום בעיה. במהלך הליכה קצרה אל עבר תצפית פנורמית על כל האזור החלטתי שכאן אני מעביר את השבוע האחרון שנשאר לי לטיול ובעיקר נח ונרגע. את כל מה שרציתי להספיק הספקתי, את כל הדברים המשוגעים שרציתי לעשות עשיתי, ובכל המקומות שתכננתי טיילתי (פרט לאזור שבו הייתי אמור להגיע אלמלא הייתה לי את התאונה ההיא במרכז האי הצפוני- מה שהקפיץ לי את הלו"ז ונתן לי במתנה את השבוע הזה).

כשעומרי הגיע הבית התמלא איתו בישראלים. היו כמה חבר'ה שכבר פגשתי קודם לכן במהלך הטיול במקומות שונים, היו כאלה שהכרתי פעם ראשונה וכולם היו בשלב מתקדם כלשהו בטיול שלהם עם שלל חוויות וסיפורים. כמה תיירים אחרים שעומרי "דג" מהעיר הוסיפו לגיוון אך קולוניית הישראלים הייתה קולנית יותר מכולם.

בעיר, כשטיילתי על החוף שמעתי קריאה של מישהו "היי, ביטחון!" והסתובבתי לראות קבוצת ישראלים יושבת ומסתלבטת על כל העולם. הצטרפתי אליהם. הייתה לי חולצה של איזו חברת אבטחה שעבדתי בה בתור חובש לפני הטיול והכינוי "ביטחון" נדבק במשך השבוע הקרוב. הצטרפתי אליהם אך הם יהיו חשובים בסיפור אחר בהמשך.

הצד השמאלי של המפל נורא הזכיר לי את הזקן של הרב כדורי...

למחרת טיילתי עם עוד שני חבר'ה ישראלים שפגשתי שם ובפעם הראשונה בטיול יצאתי להליכה ושכחתי את המצלמה. מצלמה זה הדבר הראשון שלוקחים איתך בטיול- לפני המים, אז מן הסתם שכחתי גם אותם... שני החבר'ה צילמו (גם בשבילי) מלא תמונות ולמזלי המצלמות של שניהם היו הרבה יותר איכותיות משלי כך שמהיום ההוא יש לי תמונות חדות ומיוחדות במיוחד. אחרי כמה מסלולים ותצפיות נסענו לעיירה בשם קירי קירי. קירי קירי, עד כמה שהשם מגוחך, היא עיירה דיי מרכזית (שוב, הכל יחסי שם...) באזור. אחרי שדפקנו שלושתנו שתי פיצות ענקיות וצ'יפס החלטנו ללכת ולחפש עבודה. יוסי, אחד החבר'ה, היה במקום כבר לא מעט זמן והכיר את האזור. הוא לקח אותנו לאכסניה נחמדה ששם יש חבר'ה מכל העולם והיא מספקת "כוח עבודה" לכל הסביבה. כך למשל שיש מישהו שיש לו פרדסים או מטעים ורוצה עזרה בלקטוף- הוא מבקש כך וכך אנשים מבעל האכסניה ובעל האכסניה מציע את העבודה לכל מי שרוצה. המשכורת יפה ומשלמים לרוב שחור (אלא אם כן שם אתה מתכוון לעשות סכום יפה ואז אתה פותח חשבון בנק ונכנסת הבירוקרטיה לתמונה), ומי שלא רוצה לעבוד לא חייב.

אני והבחורה החלטנו שיש לנו זמן אז למה לא לנסות את מזלנו. בעל האכסניה הנחמד אמר שאם אנחנו רוצים יש מלא עבודה ואנחנו יכולים להתחיל מתי שאנחנו רוצים. נפרדנו מעומרי ועברנו להתגורר באכסניה. שם, מסתבר היו עוד יותר ישראלים מבכל פאהיה וגם חבורת הישראלים המסתלבטת הייתה שם. את היום למחרת ביליתי כמעט כולו עם יוסי. על הבוקר נסענו שוב לקירי קירי והפעם סתם להסתובב. אכלנו פיש אנד צ'יפס מסורתי מגולגל בעיתון והוא הכיר לי את "קפה ירושלים" המגניב בבעלות ישראלית במרכז העיירה.

אותו יום היה יום הזיכרון, ובערב היה יום העצמאות. התארגנו ביחד כל הישראלים באכסניה ולקראת הערב, כשכל אחד חזר מהעבודה שלו ומהטיולים עשינו טקס יום הזיכרון. זה היה ללא ספק הטקס הכי מרגש שהשתתפתי בו עד היום. אולי כי רובו היה מאולתר ולכן גם מאוד כנה ואמיתי ואולי בזכות האנשים המדהימים שהיו איתי שם. הדלקנו נרות זיכרון (נשארו לי משום מה שניים בתיק), כל אחד סיפר על חבר/ים שהוא איבד במהלך השירות הצבאי או בן משפחה שנהרג במלחמה, עמדנו 2 דקות דומיה ובסוף שרנו התקווה. אני לא חושב שהייתה עין אחת יבשה בסוף הטקס. והיינו לא מעט אנשים.

וכמו בארץ, במעבר חד- התחילו חגיגות יום העצמאות. כל אחד הביא אוכל ויחד בישלנו ארוחת חג ישראלית למהדרין. כולם עבדו יחד והאווירה הייתה שמחה יותר מב48. שני ישראלים הביאו דגים שהם דגו באותו היום בעצמם, אחד הישראלים בעלי הכישרון הכין שווארמה מעולה, היו תפוחי אדמה מתובלים, תבשיל עם אורז ופטריות, סלט, חומוס מצוין (שהבאנו מקפה ירושלים) וכמובן הרבה הרבה בירות. ישבנו עד השעות הקטנות וצחקנו ושרנו, תפסנו שולחן וחצי מהחדר אוכל הקטן באכסניה וכל אחד שנכנס מיד נכנס לאווירה וניסה לשיר יחד איתנו. פתאום אחד הישראלים קם ואילתר דיוידי עם רמקולים וראינו מבצע סבתא (בפעם המאתיים בערך בטיול שלי). אי אפשר לשחזר את אותו הערב... J

ענני סימפסון

החבר'ה באכסניה מכל העולם היו מצחיקים לאללה, וביליתי שעות סתם במשחקי קלפים ושיחות על כלום איתם. ניקולס ושני החבר'ה האחרים משוודיה (שבגלל תפוקת העבודה הרצחנית שלהם בקטיף הם נקראו בפי כולם Team Sweden), דומיניק הגרמני מהחדר שלי, ניקו הבלגי ששבר את היד ביום שהגעתי והשתגע מהשיעמום והבטלה, פיט הקנדי, סו-יו האנגלייה ועוד רבים וטובים שכל אחד הוא סיפור בפני עצמו.

העבודה הראשונה שבראיין (בעל האכסניה) הביא לי הייתה קטיף. כלומר, הוא אמר בצהרים שזו העבודה ועד הערב זה השתנה לבית אריזה ובבוקר הפרידו ביני לבין הבחורה- אני הלכתי לצבוע והיא הלכה לקטוף קיוי.

הויניארד (יקב) של ג'ון קלארק היה מרשים. שורות שורות הסתדרו להם גפנים בשלים ונהנו מאור השמש. היה יום מצוין וג'ון היה נחמד לאללה. את היומיים הבאים העברתי בצביעת חנות היין החדשה שלו. עברתי על החדרים הקטנים, ה"סלון", התקרה, צבע סגול על צבע הב'ז בכמה מהמקומות, החיבור של הקירות עם התקרה (בחיי שזה קשה!) והכל פעמיים ולפעמים יותר. השתמשתי ביותר מ13 ליטרים של צבע ועבדתי מהבוקר עד הערב. הרגשתי יבלות על הידיים והצוואר כאב לי בטרוף (צביעת תקרה זה החלק הקשה ביותר.. במיוחד אם היא לא ישרה). מה שכן, התשלום היה יפה ועשיתי סכום לא קטן מכל העסק.

העבודה הבאה שבראיין הציע לי הייתה גננות. אישה מבוגרת ונחמדה לא רחוק מהאכסניה הייתה צריכה איזה עובד תאילנדי לטרטר במשך יום שלם ובלית ברירה היא הסתפקה בי...

את הבוקר פתחנו בארוחת בוקר (תה...) במוסך שלה ובשיחת נימוסין עליי. ואח"כ עבדתי בלי הפסקה עד שהתחיל להחשיך. ניקיתי סככה גדולה, העברתי דברים בחצר הענקית שלה ממקום למקום, פיניתי זבל מהחצר (בעיקר קומפוסט אורגני ומגעיל שכבר שנים לא טיפלו בו והערמות היו גדולות יותר ממני) ואת רוב הזמן העברתי בחציבת חנייה למכונית שלה בתוך תלולית ענקית של עפר והתרוצצות עם המריצה בלקיחת החול מהתלולית וסידור ערוגה לגינה שלה. המזג אויר היה גשם-שמש ולרוב היה יפה. עבדתי כמו חמור ולפי חישוב השעות שלי היה מגיע לי לפחות 10 דולר יותר אבל הסיפוק שבעבודה היה עצום וכשסיימתי לעבוד עם שרירים כואבים והסתכלתי על כל מה שהספקתי באותו היום ההרגשה הייתה מדהימה. את הכסף גם ככה לא הייתי צריך. סך הכל מהעבודה בימים האלה עשיתי מספיק כסף שכיסה לי את הלינה, האוכל, ההוצאות הנלוות של כל השבוע ואפילו נשאר לי מספיק מזומן לבזבוזים ולקניות עד הטיסה. החלטתי שמספיק לעבוד ולחזור לנפוש. פינקתי את עצמי בסוף היום הארוך בהליכה בRwinbow Falls שהלונלי פלנט מהלל (ובצדק!).

בשלב ההוא של הטיול, ימים בודדים לפני הטיסה, החורף שהגיע מוקדם באותה שנה לניו זילנד הדביק והגיע גם לקצה הצפוני ביותר שאמור להיות משמעותית יותר חם משאר האיים. בערב ההוא נמדדו 5 מעלות בלבד ויחד עם הרוחות הסוערות ההסתובבות בחוץ הייתה פשוט בלתי אפשרית. אני לא יודע עד עכשיו אם זה תודות למזג האויר, או אולי לעבודה המאומצת של הימים האחרונים או אולי התמודדות עם סוף הטיול והחזרה אוטוטו הביתה אבל בערב הרגשתי ממש רע. צמרמורות, קור גם בתוך השק"ש המחמם בחדר הסגור והליכה אינטנסיבית לשירותים ליוו אותי בכל הערב וקימה באמצע הלילה להשתין כמעט גרמה לי להקיא. הסחרחורת הייתה בלתי נסבלת ולא ידעתי איך אני מעביר את הלילה.

בבוקר, למרבה ההפתעה, הרגשתי הרבה יותר טוב. במהלך הטיול הגוף שלי הפתיע אותי כל פעם מחדש ובין הדברים החדשים שגיליתי על עצמי היה ההסתגלות של הגוף למצבי קיצון חדשים. כמו בתחילת הטיול שהגוף התאים את עצמו לחששות ולפחדים כך גם עכשיו ההתאוששות הייתה מדהימה ומהירה במיוחד.

מפלי פאנגארואה

נפרדתי מכולם באכסניה והיה לי ממש עצוב לעזוב. איטלקי נחמד בשם ג'וזפה לקח איתי טרמפ דרומה וגיליתי שביקרתי איפה שהוא גר באיטליה. אחרי עצירה קטנה ואחרונה במפלי פאנגארואה המרשימים (25 מ') באזור ווסטפורד נפרדתי לשלום מהאזור המיוחד הזה (שרק בו סגרתי 1000 ק"מ של נסיעה) והיעד הבא היה אוקלנד- העיר הגדולה של ניו זילנד, והתחנה האחרונה שלי בטיול לפני החזרה הביתה...