הטיסה מניו זילנד להונג קונג נמשכה בערך נצח. קצת פחות ממשך הטיסה מהונג קונג הביתה לישראל. הכיסא שלי היה במיקום טוב במחלקת עסקים, ליד סינית סקרנית בהריון.

גילוי: סינים באמת לא מסוגלים להגיד "אורן", לא משנה במשך כמה פעמים לאורך נצח הם מנסים.

הטיסה הייתה כ"כ ארוכה שהספקתי לראות את "קינג קונג", שני פרקים של הסימפסונים, "כולם שונאים את כריס", סרט גרוע כלשהו עם ג'ניפר אניסטון וביג מאמא 2 – וזה רק הזמן שלא ישנתי, אכלתי וצחקתי מניסיונותיה הכושלים של הסינית להגיד "אורן".

האוכל היה סוג כלשהו של גועל נפש, רק מגעיל הרבה יותר. זה היה נראה כמו פלאפל אבל כנראה כזה שהוציאו מאיזו פרה מהונדסת גנטית כלשהי כדי לקצץ בעלויות.

בתשע חמישים (שעון ניו זילנד) נחתנו בהונג קונג. הונג קונג "רק" ארבע שעות אחורה מניו זילנד כך שבכל אופן נשארו לי ארבע שעות עד הטיסה שבחמישה לתשע בערב.

שדה התעופה של הונג קונג הוא המסריח ביותר שיצא לי להעביר בו זמן, ולצערי הייתי בו פעמיים מסריחות, כל אחת בפני עצמה. מלבד לאפתיות הכללית של ההונג קונגים (מה הם בכלל? סוג קדום יותר של סינים? סינים בתהליך אבולוציוני מושהה? מה?) ולצורה הקבועה שיש להם להסביר כל דבר (הידיים שלהם נשלחות לכל הכיוונים ואתה לא מבין אם הם מכוונים אותך או בהתקף אפילפסיה)- שדה התעופה שלהם כ"כ גדול שלפעמים, כשיש מרווח גדול בין חנויות לאורך שדות ההמתנה יש להם סוג של מדרגות נעות- רק שהם שטוחות ואמורות לקחת אותך למשך עשרים שניות מהר יותר אל עבר החנויות הבאות (לאורך הטרמינלים האין סופיים).

בשביל להעביר את הזמן, אחרי כל הקניות השונות שעשיתי, התחלתי לסקור את כל הטרמינלים, וגיליתי לבסוף שכיסיתי רק שניים.

באחת ועשרים שעון ניו זילנד (תשע ועשרים שעון הונג קונג) עזבתי בתקווה שלתמיד את האיים שנראים כ"כ יפים מרחוק וכ"כ רחוק מלהיות באמת יפים.

מגניב שבמטוס קטן, אלפי קילומטרים מכל חור, מצאתי מישהי אחת שאני מכיר. יותר נכון- היא מצאה אותי. ישראלית אחת מליל הסדר, איזה עולם קטן...

המושב שלי היה ליד החלון ושני הכיסאות לידי היו ריקים. מאחוריי היו זוג ישראלים שגילמו בצורה מושלמת את תפקיד הישראלי המכוער ולא הפסיקו לצעוק, לקלל, לקטר ולהציק לדיילים. בתגובה, שחררתי לתוך המושב את הזיכרונות ממה שהיה פעם סוג של אוכל במטוס להונג קונג – והם הגיעו במשלוח מיוחד ישירות אליהם. במשך כמה שעות לא היה אכפת לי וסבלתי לבד את כאב הבטן שהיה לי (ושמחתי ששני הכיסאות לידי פנויים..., אבל כאשר פתאום הזוג קרא לדיילת ובין הקיטורים צעק על ש"מה זה הסירחון הזה?! כבר כמה שעות שאי אפשר לנשום פה!!" גיחגחתי לעצמי והחלטתי שהגיע הזמן להפסיק).

אחרי 12 שעות טיסה, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר (שעון ישראל) העשירי למאי, נחתנו נחיתה רכה ויפה בבן גוריון.

אמא, אבא, האחים (ואפילו סבא!) חיכו לי בשדה התעופה. סבא הביא את האוטו החדש שקנה והסיפורים מחוויית הטיול התחילו להישפך בזרם שעד היום מסרב לגווע.

הגענו הביתה בסביבות חמש בבוקר, נסחבתי עם התיקים הגדולים לתוך הבית וכשנכנסתי הביתה חיכו לי בחדר כל החבר'ה עם חיוכים ענקיים ובלונים. זו הייתה הפתעה שלא יכולתי לדמיין גם אם היו מכינים אותי מראש.

מאז אני זוכר בליל של דברים. תכולת התיק נשפכה ומילאה את החדר ובמשך שבועות לקח לי לסדר את הכל במקום (ולמצוא מקום לדברים החדשים), הטלפון לא הפסיק לצלצל מכל מיני חברים וקרובי משפחה שרצו לברך לרגל החזרה שלי הביתה. חבילת דואר ענקית חיכתה לי על המכתבה מכל הזמן שלא הייתי (בין היתר התשובות מהאוניברסיטאות השונות שנרשמתי ממש לפני הטיסה), האוטו החדש שההורים קנו לפני שחזרתי ובמקרה הוא הגיע ביום שחזרתי ועוד. אבל מרוב כל הבלגאנים וניסיונות החזרה לשגרה קרה לי שכשהעליתי את התמונות מהטיול למחשב (יותר מ4000!!) ווידאתי שאני לא פוסח על כל דיסק ולא מעלה תמונות כפולות לא שמתי לב ובטעות נמחק לי הכרטיס במצלמה. כל התמונות שצילמתי מאז שעזבתי את האכסניה לפני אוקלנד ועד לנחיתה (כולל אוקלנד, הונג קונג, הטיסות, וניסיונות הצילום של הזריחות/שקיעות ועננים מדהימים מחלונות המטוסים) – הכל נמחק! L

מה שנשאר לי היו כמה תמונות בודדות באיכות גרועה שהספקתי להעלות למייל באותה חנות אסייתית מסריחה באוקלנד....

לקח לי זמן לחזור למנטאליות הישראלית. לדעת שלא יעצרו לי כשאני ארצה לחצות את הכביש, ושלכיכרות נכנסים מימין ולא לשמאל, אבל אין מה לעשות- אין כמו הארץ. וכשאני אומר התגעגעתי אני הכי כנה בעולם. לא הייתי הולך לגור בניו זילנד מהסיבה הפשוטה שעם כל היופי שבעולם שקיים שם- פשוט משעמם מידי לחיות שם, ולא הייתי מוותר על הארץ בעד שום גן עדן עלי אדמות.

חוויית ניו זילנד אמנם נגמרה רשמית, אבל היא תמשיך ותפעם בי עוד שנים רבות.

ואולי, מי יודע, עוד אחזור לשם...

The End